בג"צ 6459/99
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית המשפט
הגבוה לצדק בירושלים
העותרים:
סלים אבו רטיוש ו- 50 אח'
באמצעות באי – כוחם עורכי – הדין
יהודה גולדברג, ואח'
מגדל שער העיר, קומה 51
רח' ז'בוטינסקי 7 רמת-גן 52520
טל: 03-6114056 פקס: 03-6114057
נ ג ד
המשיבים:
1. מינהל מקרקעי ישראל
2. המינהלה לקידום הבדואים בנגב
3. השר לתשתיות לאומיות
כולם באמצעות פרקליטות המדינה
הודעה מעדכנת מטעם העותרים מחודש פברואר 2006
בהתאם להחלטת בימ"ש הנכבד מיום 4.1.2006, מוגשת בזאת הודעה מעודכנת מטעם העותרים.
א. הקשים שנתקלו בהם העותרים בעצם הניסיון לעיין בתכנית שכבר "הועמדה גם הועמדה לעיונם"
1. בהחלטתו מיום 4.1.06 הביע בימ"ש הנכבד את "תמיהתו" על כי מחד, טענו העותרים כי לא זכו מעולם לעיין בתכנית המתאר המוצעת על ידי המשיבים, ומאידך המשיבים טוענים כי התכנית "הועמדה גם הועמדה" לעיונם של העותרים, וזאת כבר בחודש אוגוסט 2005.
2. נקל היה להבין, כי בימ"ש הנכבד מתקשה לקבל את טענת העותרים, כאילו הטענה דלעיל של המשיבים איננה נכונה.
3. מכל מקום, הורה בימ"ש על דחיית הדיון בכדי לאפשר לבאי כח העותרים לעיין בתכנית ולהגיש את עמדתם.
4. אף באי כח העותרים ביקשו להאמין, כי אך חוסר הבנה בין נציג המינהלה לעותר מס' 1, אשר אינו בקי ברזי תכניות מתאר, גרם לכך, שנפל בלבול כלשהו אצל העותרים, וכי התכנית אכן עומדת לעיונם.
5. אשר על כן, מיהר בא כח העותרים ופנה ביום 8.1.06 לנציג המשיבים במכתב המצ"ב כנספח "א", וביקש לעיין בתכנית, כמובטח.
6. ואכן, כבר למחרת היום, השיבה הגב' יונה אור סבוראי מטעם המשיבים, הן בעל פה והן במכתב המצ"ב כנספח "ב", כי העותרים מוזמנים לעיין בתכנית, ואף לצלם ממסמכיה.
7. לבקשת הגב' אור סבוראי, אף העביר אליה ב"כ העותרים יפוי כח המצ"ב כנספח "ג", המסמיך את העותר מס' 1 לקבל את עותקי המסמכים.
8. לאור האמור לעיל, שם העותר מס' 1 את פעמיו למשרדי המשיב 2, בכדי לעיין בו ביום בתכנית, ולתדהמתו נמסר לו כי ההסכמה דלעיל בטלה.
9. הגב' אור סבוראי, הסבירה לב"כ העותרים, כי על פי הוראות מנהל המשיב 2, מר יעקב כץ, אין ליתן לעותרים לעיין במסמכים, קודם שיוזמנו לפגישה.
10. ב"כ העותרים נדהם לדרישה כה מוזרה, ושוחח עם מר כץ, אשר אישר בפניו כי לאור נסיון העבר ובכדי "למנוע אי הבנות", מתבקשת הפגישה קודם לעיון בפועל.
11. בלית ברירה, ולמרות מוזרות הדרישה, נאלצו העותרים להכנע לתכתיב זה.
12. דא עקא, כי שוב נדהמו העותרים להווכח, כי אין המשיבים נכונים להפגש עימם, אלא, אך ורק ביום 30.1.06, כעבור שלשה שבועות תמימים.
13. שוב, לא נותרה לעותרים הברירה, אלא להסכים לתאריך מאוחר זה, אף שהם נצטוו להגיש את הודעתם זו לבימ"ש הנכבד בתוך 45 ימים, דהיינו עד ליום 18.2.06, והמתנה מיותרת זו פגעה בהם קשות.
יחד עם זאת, העלו העותרים את תרעומתם על הכתב במכתב מיום 12.1.06 המצ"ב כנספח "ד".
14. ביום 30.1.06, אכן נפגשו העותרים ובא כוחם עם נציגי המשיבים, ואף קיבלו עותק מהתכנית המוצעת, וכן הסברים לגביה מפי המתכנן.
פרוטוקול הדיון כפי שנערך ע"י המשיבים מצ"ב כנספח "ה".
15. משנמסרו התכניות, אף התבררה הסיבה האמתית לכך שהעותרים נאלצו להמתין עד ליום 30.1.06:
כעולה מעמודי הכותרת לתכנית ולתקנון המצ"ב כנספחים "1 – 2", הרי שתכנית זו הוכנה רק ביום 28.1.06.
16. הפועל היוצא מכך, כי הודעת המשיבים, כי התכנית "הועמדה גם הועמדה" (כשלון בימ"ש הנכבד מיום 4.1.06) לעיון העותרים עוד בחודש אוגוסט 2005, כנטען בסעיף 3 לתשובת המשיבים מחודש דצמבר 05, איננה יכולה לעמוד במבחן הדיוק.
17. העותרים חוזרים וטוענים כי בחודש אוגוסט 2005, בניגוד לטענת המשיבים, לא הוצגה בפניהם כל תכנית שהיא, וכעולה מהאמור לעיל, הרי גם לא ניתן היה להציג בפניהם תכנית שטרם הוכנה סופית.
ב. התכנית אינה ישימה ומתעלמת מבקשות העותרים כמו גם מהצהרות המשיבים עצמם
I. התכנית פוגעת בתביעות בעלות קיימות
18. משניתן לעותרים, סוף סוף, לעיין בתכנית המוצעת, התברר כי היא סותרת את כל דרישותיהם ובקשותיהם.
19. כבר בעתירתם, טענו העותרים, כי כל תכנית מוצעת חייבת להיות מתוכננת על שטחים הנקיים מתביעות בעלות של תושבים בדואים אחרים, באשר לא יעלה על הדעת, כי העותרים, שהינם בדואים, יפגעו בתביעות בעלות של בדואים אחרים.
20. נשוב ונזכיר, כפי שכבר פרטנו בהודעות קודמות, כי אף המשיבים עצמם, יצרו מצג הולך ונמשך, כי לדעתם, מן הנמנע ליישב את העותרים באדמות לגביהן יש תביעות בעלות, וכי יש ליישבם באדמות הנקיות מתביעות שכאלה.
"אין אפשרות מעשית ליישב את העותרים בקרקעות לגביהן ישנן תביעות בעלות בניגוד לדעתם של תובעי הבעלות, וכי הקצאה כאמור עלולה להוביל, חלילה, לשפיכות במים".
(סעיף 24 לתשובת המשיבים מיום 25.1.2000).
"אין אפשרות מעשית ליישב את העותרים בקרקעות עליהן ישנן תביעות בעלות של אחרים"
(סעיף 11 לפרטים נוספים מטעם המשיבים מיום 11.3.2000).
"והכיוון המרכזי בו פועלים המשיבים לפתרון מצוקת הדיור של העותרים הוא אמנם קידום היוזמה להרחבתה של תכנית המתארשל לקייה כך שתכלול את האזור מדרום מערב לקייה עליו אין תביעות בעלות".
(סעיף 6 לתצהיר משלים מטעם המשיבים מיום 20.9.2000)
"מוסכם על הצדדים כי הדרך המועדפת לפתרון בעיית העותרים, היא הרחבת תוכניות המיתאר של היישוב לקייה, כך שתכלול את האזור הנמצא בדרום מערב לקייה, עליו אין תביעות בעלות"
(סעיף 3 לתצהיר המשלים מיום 24.12.2000)
"מוסכם על הצדדים שהדרך המועדפת לפתרון בעייתם של העותרים, היא הרחבת תכונית המיתאר של היישוב לקייה, כך שתכלול את האזור … במקום שטחים… שלא ניתן לפתחם למגורים בשל סכסוכי הקרקעות".
(הודעה משלימה מטעם המשיבים מיום 3.6.01).
"לכל הדעות, הדרך המועדפת לפתרון בעייתם של העותרים היא הרחבת תכנית המיתאר … במקום שטחים … שלא ניתן לפתחם למגורים בשל סכסוכי הקרקעות".
(הודעה משלימה מטעם המשיבים מיום 16.9.01).
"הדרך המיטבית לפתרון בעייתם של העותרים היא הרחבת תכנית המיתאר של לקייה".
(הודעה מטעם המשיבים מיום 14.3.02).
"הדרך המיטבית לפתרון בעייתם של העותרים היא הרחבת תכנית המיתאר של לקייה".
(הודעה מטעם המשיבים מיום 16.6.02).
"הדרך המיטבית לפתרון בעייתם של העותרים היא הרחבת תכנית המיתאר של לקייה".
(הודעה מטעם המשיבים מיום 12.11.02).
21. על סמך הודעות חוזרות ונשנות אלה, נדחו הדיונים פעם אחר פעם, בין השנים 2000 – 2002, בכדי ליתן אפשרות למשיבים להציג תכניות מיתאר חדשות אלו.
22. ביום 14.11.02, אכן הודיעו המשיבים, כי הם החליטו להכין תכנית אב להרחבת היישוב לקיה על פי העקרונות דלעיל.
23. בשלב זה, חשבו העותרים, בתמימותם, כי הדיון בעתירה הגיע לסיומו.
24. דא עקא, כי ביום 20.3.03, ביצעו המשיבים תפנית של 180 מעלות, וחזרו בהם מכל טענותיהם הקודמות.
25. מאז שנת 2003, חפצים המשיבים ליישב את העותרים דווקא על אדמות עליהן קיימות תביעות בבעלות, אף שהמשיבים, כמפורט לעיל, ערים לכך שהדבר יביא "לסכסוכי דמים".
26. הטעם לשינוי חזית מוחלט זה, נעוץ – ככל הנראה – בשינוי מדיניות הממשלה.
27. על פי החלטת ועדת השרים לענייני המגזר הלא יהודי מיום 9.4.03, החליטה הממשלה לחדש את מלחמתה בתביעות הבעלות של הבדואים, אשר הדיון בהן הוקפא כדי לאפשר הדברות והשגת פשרה מאז שנת 1974, וזאת, בין היתר:
"על ידי הגשת תביעות בעלות נוגדות מקרקעין כנגד תביעות בעלות שהוגשו על ידי הבדואים".
העתק הדפים הרלבנטיים מהחלטת ועדת השרים דלעיל מצ"ב כנספח "ז".
28. לאור החלטה אומללה זו, ובמסגרת ההחלטה להגיש תביעות "נוגדות" כאמור, החליטו המשיבים להציע ליישב את העותרים, כמו גם תושבים אחרים בלקייה ובמגזר הבדואי כולו, דווקא על אדמות שיש לגביהן תביעות בעלות, עוד בטרם הוכרעו תביעות אלה.
29. המשיבים ערים היטב לכך, כי בשל "סכסוכי הדמים" הפוטנציאליים, אין כל סיכוי כי התושבים הבדואים, לרבות העותרים, יסכימו לתכניות שכאלה, אך אין להם כל כוונה אמיתית למצוא פתרון מהיר לעותרים או לתושבים הבדואים האחרים בנגב.
30. המשיבים ניסו לתרץ את שינוי גישתם זו, בכך שיש להבחין בין תביעות בעלות, עת התובעים הבדואים יושבים באדמות בפועל, לבין תביעות בעלות על קרקע שאיננה תפוסה.
31. אין כל שחר לאבחנה מלאכותית זו, שנולדה באיחור, ויש מאין. כידוע היטב למשיבים, הרי המסורת הבדואית אוסרת על בדואי לתפוס אדמה שחברו טוען לבעלות בה, בין אם הטוען לבעלות יושב עליה ובין אם לאו.
משום כך, גם לא העזו המשיבים לטעון טענה זו, קודם שהממשלה שינתה את מדיניותה, וגרמה למשיבים לחזור בם מההבטחות המפורשות שנתנו על גבי כתבי טענותיהם בהליך זה, כפי שפורט לעיל.
II. התכנית מתעלמת מהצעת הפשרה של העותרים
32. לאחר שינוי תהומי זה בגישת המשיבים, נערך בבית במשפט הנכבד דיון נוסף בחודש נובמבר 03.
33. בדיון זה, התבקשו העותרים להגיש לבימ"ש הנכבד מספר הצעות לפתרון המצב, תוך ניסיון להתגבר על הבעיות החדשות שהתעוררו.
34. א. ואכן, ביום 16.3.04 הגישו העותרים הודעה לבית המשפט הנכבד, ולפיה הם הציעו למשיבים ליישבם בתוך השטחים הידועים כחלקה י' 170 בשטח של כ-100 דונם וחלקה ל' 134 בשטח של כ-80 דונם.
ב. יצויין, כי העותרים הקדישו מאמצים אין קץ כדי למצוא פתרונות אלה.
ג. אמנם, ישנן תביעות בעלות על השטחים, אך העותרים, בייאושם להגיע להסדר, הצהירו כי יעשו את המירב להגיע בעצמם להסדר עם התובעים ולפתור את הנושא (על כן, התאמצו העותרים, ואיתרו את אותן חלקות ספורות, בהן קיים, לדעתם, סיכוי להגיע לידי הסדר עם תובעי הבעלות, בעיקר, מהטעם שאותם תובעים מעוניינים להתגורר בהרחבה המתוכננת של היישבו חורה, עבור שבט אל-סייד).
35. והנה, שתי חלקות אלו, אכן מצויות בתוך השטח בו חפצים המשיבים לבצע את התכנית "החדשה".
36. לכאורה, הנה פתרון קשה זה אשר הציעו העותרים כמי שכפאם בג"צ, ייתכן ויקרום עור וגידים.
37. דא עקא, עיון בתכנית החדשה מגלה כי דווקא שטחים אלו מיועדים לשמש בחלקם המכריע כשטחים המיועדים למבנים ומוסדות ציבור, ולא ניתן ליישב עליהם את העותרים, או כל אחד אחר, אלא בחלק קטן שאינו יכול להספיק ל-50 העותרים ומשפחותיהם.
למען הזהירות, יצויין כי מידע זה נמסר לעותר מס' 1 על ידי נציגי המינהלת, ובלא שיכולים העותרים לוודא זאת, בהעדר ציוני קואורדינטות מדוייקים לחלקות המינהל י' ו-ל דלעיל.
38. התוצאה הסופית היא, כי התכנית החדשה איננה נותנת כל פתרון אפשרי לעותרים, ואף שבה וממחזרת את ניסיונות ההתחמקות של המשיבים, כפי נוהגם על פני השנים.
ג. ההצעה החדשה ליישב את העותרים במקום מגוריהם הזמני
39. כעולה מפרוטוקול הישיבה מיום 30.1.06, נספח ה' לעיל, הרי שבסיום הישיבה, הציע מנהל המשיב 2, מר יעקב כץ, לבחון אפשרות, ולפיה פתרון העותרים יימצא במגוריהם הזמניים שיוכשרו כמגורי קבע.
40. כפי שרשום בפרוטוקול, הרי שהצעה זו עלתה אצל מר כץ באותו "רגע", וברור שהיא הצעה ראשונית בלבד.
41. הואיל ואין כל תביעות בעלות על אדמות אלו, הרי, שעל פניו, אין העותרים מתנגדים להצעה.
42. דא עקא, בכדי שיוכלו העותרים לשקול את ההצעה ברצינות, מן הראוי להכין הצעה מפורטת אשר, בין היתר, תתייחס לכל אלה:
א. הצעדים המתוכננים, כדי לקבל את הסכמת כל הרשויות לשינוי ייעוד השטח ממבני ציבור (כפי התכנון העכשווי) למגורים.
ב. כיצד ניתן להפוך את השטח, שהינו בן 14 דונם ברוטו, לפתרון למלוא העותרים (50 במספר על משפחותיהם), שעה, שכיום, התכנון המקובל מקצה חצי דונם לכל משפחה.
ג. כיצד ניתן להכין את התשתית הראויה לשינוי ייעוד כזה.
ד. איזה פתרון זמני יוצע לעותרים, עת יאלצו לפנות את השטח לצורך הכשרתו.
ה. לוח הזמנים הצפוי לביצוע התכנית.
43. עם קבלת התשובות ישקלו העותרים במלוא הרצינות את ההצעה, ככל שהמשיבים יעמדו מאחוריה, מתוך רצון כן ואמיתי להגיע לפתרון מוסכם לבעייתם.
44. בשלי הדברים, ובהמשך לטענות המשיבים החוזרות כאילו חריגות בניה או שימוש מהוות עילה למחיקת העתירה, מודיעים העותרים, ולאור הדברים שהועלו בישיבה מים 30.1.06, כי העותר 1 פנה למר חיון מהמשיב 2, וביקש לתאם עימו פגישה לצורך העתקת העצים למקום מוסכם.
__________________
יהודה גולדברג, עו"ד
בא כח העותרים
