בג"צ 6459/99
בבית המשפט העליון
היושב כבית משפט גבוה לצדק
ב י ר ו ש ל י ם
העותרים:
1. סלים אבו רטיוש ת.ז. ——
2. ….
….
51. האגודה לזכויות האזרח בישראל
עמותה רשומה
מרחוב כנפי נשרים 64, ת.ד. 35401 ירושלים
כולם באמצעות באי-כוחם עורכי הדין
יצחקניא, גולדברג, קינר ושות'
מגדלי התאומים 2, קומה 12
רח' ז'בוטינסקי 35 רמת-גן 52511
טל: 03-5756666 פקס: 03-5756641
נ ג ד
המשיבים:
1. מינהל מקרקעי ישראל
2. המינהלה לקידום הבדואים בנגב
מרח' ההסתדרות 90 ת.ד. 5451 באר-שבע 84203
3. השר לתשתיות לאומיות
כולם באמצעות מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה
עתירה למתן צו על תנאי
מוגשת בזאת עתירה למתן צו על תנאי המופנה אל המשיבים והמורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יקצו לאלתר לעותרים 1 – 50 (להלן: "העותרים") שטחים למגורים ביישוב לקיה או בסביבותיו.
חלק ראשון:מבוא
1. עניינה של עתירה זאת הוא במחדל מתמשך שאין הדעת סובלתו של המשיבים, מחדל אשר בגינו חיים העותרים בתנאים מחפירים, בלא שיהא בידם ובידי בני משפחתם לדור תחת קורת גג מוסדרת.
2. העותרים פונים לבית המשפט הנכבד משכלו כל הקצין ומשניסיונותיהם הרבים להיטיב את מצבם, נסיונות אשר נמשכים מזה למעלה מעשרים וארבע שנים, עלו בתוהו, נוכח אטימותם של המשיבים.
פרק א: התישבות העותרים בלקיה
3. (א) העותרים 1-50 הינם בדואים אזרחי המדינה. העותרים ובני משפחותיהם מונים כמאתיים וחמישים נפש, והם מתגוררים מאז שנת 1975 ביישוב הבדואי לקיה בנגב. העותרים ובני משפחותיהם נמנים על שבט א-סאנע.
(ב) העותרת 51 (להלן :"האגודה"), הנה עמותה הפועלת למען הגנתן וקידומן של זכויות האדם, האזרח והפרט במדינת ישראל.
4. (א) שבט א-סאנע ומשפחותיהם של העותרים בתוכו, התגורר באזור לקיה מזה דורות רבים. בעקבות לחצים כבדים שהופעלו על השבט על ידי השלטונות לעזוב את הארץ נאלצו בני השבט בשנת 1952 לנדוד לכיוון ירדן. כאשר בני השבט הגיעו לגבול ישראל-ירדן ליד דהריה שהו הם שם לתקופה קצרה; לאחר שנוהל מו"מ בין ממשלת ישראל לבין אנשי שבט א-סאנע בראשות שייך אברהים אל-סאנע ז"ל, הושג הסכם עקרוני לפיו השבט יחזור לאדמותיו באזור לקיה.
(ב) איתרע מזלם של בני השבט ואלו יושבו על ידי פקידי הממשלה באזור תל-ערד. בעקבות מדיניות ממשלת ישראל ליישב את הבדואים ביישובי קבע תוך שיפור רמת חייהם פונה אזור תל-ערד מיושביו בשנת 1975. לאחר משא ומתן ארוך ומייגע של המשיב 1 (להלן :"המינהל") עם בני השבט, מו"מ אותו נהלו שייך חסן אברהים אלצאנע, אבו-סעד אחמד ו- אבו סיאם אחמד (עותר מס' 37), סוכם כי הם ירכשו מגרשים לבנייה בעיירה אשר תוקם באיזור לקיה וכי עד להקמת העיירה, יעברו הם לגור באותו אזור. לאור התחייבות שלטונית מחייבת זאת, השיבו בני השבט והעותרים בתוכם לידי המדינה את הקרקעות שהועמדו לרשותם בתל ערד; העתק מזכרון הדברים אשר נחתם בין ראשי השבט למינהל ביום 13.3.75,עליו חתום, בין היתר, עותר מס' 37, מצורף בזאת ומסומן כנספח "א".
(ג) בע"פ 193/87(ב"ש) שהר אל סנעא ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום, פ"מ תשמ"ט ב' 397, 400 עמד בית המשפט על מעמדו המשפטי של זכרון הדברים המסומן כנספח "א" כהסכם לכל דבר ועניין כדלקמן:
"המערערים נימנים על בני שבט אצאנע שהתגורר, על פלגיו ומשפחותיו, על פני שטח של כ- 11,000 דונם באיזור תל ערד עד תחילת שנת 1975. באותה תקופה התעורר צורך בטחוני דחוף לקבלת שטח זה ע"י המדינה והעמדתו לרשותה. בעקבות זאת, נוהל מו"מ עם בני השבט, באמצעות השייחים שלהם, ונחתם עימם ההסכם שבו התחייבו בני השבט לפנות את השטח, ותמורת זאת התחייב המינהל להחכיר להם קרקע בשטח של 5,000 דונם באיזור לקייה."(ההדגשה שלנו- י.ג., י.ר.)
(ד) זאת ועוד: במעמד חתימת זכרון הדברים, סוכם כפי שצוין לעיל, כי לימים יוחכרו לעותרים בתמורה מגרשים באזור לקיה. בין השנים 1975-1978 ניתנה לבני השבט אפשרות לרכוש מגרשים באזור לקיה אשר העותרים יוכלו לקבלם ביום בו יימצא לבני השבט כולו הסדר קבע באדמות עליהן אין תביעות בעלות. דובר היה במגרשים לא מתוכננים בשכונות לא מתוכננות. הזכאות לרכישת מגרש הותנתה בתנאים המתייחסים, בין היתר, לגיל הרוכש. בנוסף, רכישת המגרשים היתה כרוכה בעלות כספית בסכום לא מבוטל. נמצא אם כן שרק עשרה מן העותרים (עותרים 2, 4, 19, 23, 24, 28, 37, 42, 44, 49) רכשו עוד בשנת 1976 מגרשים בלקיה, על מנת שיוכלו להקים עליהם את בתיהם בבוא העת; העתקי חלק מן הקבלות בגין רכישות אלה, מצורפות בזאת ומסומנות נספחים "ב1"-"ב8".
למען הבהירות, יצוין כי אף אלה שהספיקו לרכוש מגרשים לא רכשו מגרשים במקום מוגדר, אלא זכות כללית להתיישב במגרש כלשהו באזור לקיה.
(ה) העותרים שכנו עצמם במבנים כדוגמת המבנים בתקופת ימי המעברה לאחר קום המדינה, ונעלה מכל ספק כי שיכונם במבנים אלו נועד להיות זמני בלבד, תוך מטרה לעבור למבנים של קבע. יצוין כי העותרים בנו בתים ללא יציקת יסודות עם גגות זמניים מאסבסט (אשר ממחקרים שפורסמו לאחרונה התברר כי זה עשוי לגרום למחלת הסרטן) או מפח כיוון שסברו כאמור לעיל כי שיכונם יהיה זמני. כתוצאה מכך המבנים בהם מתגוררים העותרים מטים לנפול. זאת ועוד, סדקים, חדירת מים בימי החורף ורטיבות, שלא לדבר על חוסר הגנה מפני קור וחום, אינם מחזה נדיר בבתי העותרים ומובן כי יש בכך כדי לשבש את שגרת חייהם באופן משמעותי.
אם לא די בכך, הרי שהצפיפות בה חיים העותרים במבנים אלה (כ- 8 נפש ל- 80 מ"ר בממוצע) גדולה מאוד ומוסיפה לאי הנוחות המתמדת המלווה את חיי העותרים.
יצוין כי לתנאי מגורים אלה השפעה מכרעת אף באשר לשאלת נישואי בני ובנות העותרים. שכן שיקול חשוב בהסכמת ההורים לנישואי ילדיהם הינו מעבר הזוג לבית משלו. אי פתרון בעיית העותרים מביא לכך שבני זוג רבים בתחילת דרכם מוסיפים להתגורר יחד עם הוריהם בצפיפות רבה או לחילופין דוחים את נישואיהם עד לשלב בו יהיה להם בית משלהם.
5. הואיל ושיכונם של העותרים נועד להיות זמני בלבד חיים העותרים ובני משפחותיהם במבנים ארעיים, אשר אינם מחוברים לעתים לתשתיות העיירה לקיה. ביוב זורם אינו מראה נדיר. העותרים אינם מחוברים לרשת החשמל ופניותיהם בנדון לרשויות המדינה, החייבים לדאוג לכך, לא נענו. בנוסף, החיבור לרשת המים והטלפון רחוק מלהשביע רצון במדינת ישראל על ערש שנות האלפיים. הביוב זורם ברחובות והעותרים נאלצים לחפור בעצמם תעלות ניקוז (למותר לציין כי מדובר במפגע תברואתי חמור).
6. דא עקא כי מאז ועד היום בחלוף למעלה מעשרים וארבע שנים, ממשיכים העותרים להתגורר במבנים "זמניים" אלו. לצורך ההשוואה יצוין כי התושבים היהודים אשר התגוררו במעברות באופן זמני עם עלייתם ארצה, שוכנו תוך זמן קצר במבני קבע.
7. העותרים מתגוררים כיום באופן "זמני", כפי שיפורט בהרחבה להלן, בשטח המצוי בשכונה 8 (ראה מפת משרד הבינוי והשיכון מחוז הדרום, אשר תאריך עדכונה הוא 15.1.99 המצורפת והמסומנת נספח "ג") אשר חלקים מבני שבט א-סאנע (פלגים עליהם לא נמנים העותרים) טוענים כי הם בעליו (להלן, "סכסוך הבעלות") ולאחרונה החלו הם אף בבניית בתיהם באותם השטחים ובקשו את העותרים להתפנות. על-פי הנהוג במקרים כגון דא, רק בעלי הקרקע יכולים ליטול חלק ברכישת מגרשים לבנייה. נוכח כך, לא רשאים העותרים להקים על הקרקע מבני קבע והם נאלצים להתגורר במבנים ארעיים ללא פיתוח סביבתי מינימלי.
פרק ב: פניות העותרים לגורמים המשכנים
8. (א) עד שנת 1974 התגוררה בלקיה משפחת אל-אסד, אשר אינה נמנית על שבט א-סאנע. המשפחה נמצאת במשא ומתן מתמשך עם המינהל באשר לזכויותיהם בקרקעות בלקיה וסביבתה. ב- 1978 החלו המשיבות בפיתוח לקיה. הפיתוח החל באדמות משפחת אבו-גרן. על אדמותיהם תוכנן להקים כביש ראשי; משפחת אבו-גרן התנגדו לכך והענין עורר התנגדות רבתי אשר הביאה את הענין לדיון בבג"צ, דיון אשר הביא להקפאת סלילתו של הכביש והפסקת עבודות הפיתוח עד לשנת 1984.
(ב) רק בראשית שנות ה- 90' הוחל בפיתוח שכונות בלקיה, כפי שעוד יפורט בהרחבה להלן. ראשונות הוקמו שכונות 7 ו-8 בהם יושבו חלק מפלגי שבט א-סאנע. שכונה 7 יושבה כולה ואילו שכונה 8 יושבה באופן חלקי. סביב הקרקעות בשכונות אלה נטשים עדיין סכסוכי בעלות אשר רחוקים מסיום.
(ג) שכונות 1, 3 ו-6 אף הן יושבו סמוך לאותה התקופה על ידי פלגים הנמנים על שבט א-סאנע: אבו-באדר, אבו-עייש, אבו-שריקי ו-אבו-סעאד. יצוין כי שכונות אלו ממוקמות באדמות מדינה עליהן אין תביעות בעלות.
יישובם של פלגים אלה דווקא בשכונות שבנדון נבע בראש ובראשונה מכך שמשפחות אלה התגוררו בשכונות אלה באופן זמני קודם ליישובם בהן באופן קבוע. יתרה מזאת, דובר בפלגים המונים מספר נפשות רב מאוד אשר קם צורך מיידי ליתן לבעייתם מענה.
סביב יתר השכונות המתוכננות בלקיה נטשים עד היום סכסוכי בעלות המצויים בשלב זה בהדיינויות משפטיות בערכאות ואשר אף הם רחוקים מסיום.
למיקום השכונות ראה מפת משרד הבינוי והשיכון נשוא נספח "ג" לעיל.
9. בחלוף כעשרים שנה מאז שבו העותרים ללקיה, ומשנקעה נפשם בתנאי החיים המחפירים אשר נכפו עליהם, החלו העותרים באמצעות נציגם, עותר מס' 1, לנהל תכתובות ענפות עם הגורמים המשכנים, קרי, המשיבה 2, המינהלת לקידום הבדואים בנגב (להלן: "המינהלת"), אשר הינה גוף של המינהל, המצויה, כמו המינהל, בגדר אחריותו המינסטריאלית של המשיב 3, בבקשה כי יסדירו את מצבם מוקדם ככל האפשר. כבר ביום 7.2.93 הוגשה למינהלת רשימת העותרים; העתק מן המכתב מצורף בזאת ומסומן כנספח "ד".
10. ביום 14.7.94, בחלוף כשנה ומחצה מאז מכתבם נשוא נספח "ד", פנו שוב העותרים לגורמים המשכנים ועתרו כי יקצו להם אדמות מדינה שאין עליהן תביעות בעלות. העותרים נענו הן על-ידי עוזר שר הבינוי והשיכון במגזר הבדואי (מכתב מיום 18.7.94) והן על-ידי מרכז המינהלת, מר משה וידן (מכתב מיום 19.7.94). לא למותר לצטט חלקים נבחרים ממכתבו של מר שייח איברהים אלעמור, עוזר שר השיכון והבינוי במיגזר הבדואי:
"בהתייחס למכתבך שנשלח אלינו בתאריך 14.7.94 אנו מודעים לבעיה זו ומצדיקים כל מילה מדבריך…. אבל השר לא קבל זאת בשום אופן ורוצה כל כך לתת לך פתרון ואנו עומדים למצוא פתרון שנמצא כבר בדרך…זכותך המלאה לקבל מקום מגורים טוב." (ההדגשה שלנו – י.ג., י.ר.)
זאת ועוד, לא למותר לצטט אף את סיפת סעיף 5 למכתבו של מר וידן:
"… ותקוותי שהנושא אכן יתבצע ויתממש בשבועות הקרובים" (ההדגשה שלנו-י.ג., י.ר.).
מר וידן כרך שוב את עניינם של העותרים בהסדרת תביעותיהם של בני פלג אחר של השבט, על אף שהעותרים ביקשו לנתק את עניינם מעניינם של אחרים; העתק מן המכתבים מצורף בזאת ומסומן כנספחים "ה" – "ז".
11. ה"שבועות הקרובים" חלפו הלכו להם וביום 3.1.95 פנה חלק מן העותרים (המופיעים ברשימה המצורפת לנספח "ח" כזכאים 1-7, 9-29) אל מנהל המינהלת, מר אלי בבאי בבקשה כי יוקפאו מחירי המגרשים, אותם עתידים הם לקבל בהתאם להתחייבויות שבידיהם, זאת על מנת שלא יקופחו עקב עליית מחירי הקרקע. מר משה וידן, מרכז המינהלת השיב במכתב מיום 7.3.95 כי הבקשה להקפאת מחירי המגרשים נענתה. מר וידן הוסיף ואמר:
"נעשה כל מאמץ לאפשר לכם את רכישת המגרשים בפועל כבר במהלך החודשים הקרובים" (ההדגשה שלנו-י.ג., י.ר.).
הנה כי כן, השבועות הפכו לחודשים וכפי שנראה להלן, אף לשנים; העתק מן המכתבים מצורף בזאת ומסומן נספחים "ח" ו"ט".
למטה מן הענין יצוין כי אף קודם להגשת העתירה, ב- 27.10.98 פנה חלק נוסף מן העותרים (המופיעים בנספח "י" כזכאים 1-18) אל סגן יו"ר המינהלת, מר אלי עצמון, בבקשה להקפאת מחירי המגרשים, פניה שלא נענתה עד ליום הגשת עתירה זו; העתק ממכתב זה מצורף בזאת ומסומן כנספח "י".
12. במשך השנים פנו העותרים אף לגורמים נוספים. כך, למשל, פנו העותרים ביום 15.5.95 במכתב נוסף אל הגורמים המשכנים, הפעם אל מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. מכתב זה בו שטחו את בעייתם הנמשכת לא נענה; העתק הימנו מצורף בזאת ומסומן נספח "יא".
13. לאחר כינונה של הממשלה החדשה בשנת 1996 ועם חילופי האישים במשרד השיכון, שמו העותרים יהבם על סגן שר השיכון. במכתבם, אשר נשלח ביום 5.1.97, ציינו העותרים כי הם הציעו למינהלת לשכנם על קרקעות מדינה המצויות בתחומי תוכנית המתאר של היישוב לקיה ושלא קיימות תביעות בעלות לגביהן, אולם הצעתם זאת הושבה ריקם. אף מכתב זה לא נענה; העתק מן המכתב מצורף בזאת ומסומן נספח "יב".
14. (א) בצר להם, פנו העותרים לאגודה וביקשו כי תסייע בידם להיטיב את מצבם. ביום 3.7.97 פנתה עו"ד דנה אלכסנדר מהאגודה, בשם העותרים, במכתב לראש המנהלת, מר דודיק שושני; במכתבה זה פרטה עו"ד אלכסנדר את בעייתם הנמשכת של העותרים בציינה את הבטחות המינהלת מיולי 1994 וממרץ 1995 לפיהן ייעשה מאמץ לאפשר לעותרים לרכוש מגרשים "בחודשים הקרובים" ואף ב"שבועות הקרובים". זאת ועוד, במכתבה זה היא מציינת פתרון מוצע לבעיה לפיו אדמות מדינה הנמצאות בסמוך לחלקות אשר ניטשת לגביהן תביעת בעלות בין משפחות אבו רטיוש, עבד אל חלק ו- אבו סיאם והמדינה יפותחו וישווקו לעותרים.
(ב) מכתב זה לא נענה כלל ועו"ד אלכסנדר נאלצה לשלוח למר שושני מכתב תזכורת ביום 5.8.97. בחלוף חודש השיב מר שושני לעו"ד אלכסנדר וציין כי כל העובדות אותן ציינה במכתבה נכונות. כן הוסיף הוא כי עניינם של העותרים מתעכב בשל תביעות על הקרקעות של חלק ממשפחות השבט, ורק לאחר יישוב תביעות אלה, תחל חלוקת מגרשים לזכאים וביניהם העותרים.
העתק מן המכתבים מצורף בזאת ומסומן נספחים "יג" – "טו".
15. עו"ד אלכסנדר השיבה למר שושני במכתב מיום 25.9.97 כי אין במכתבו תשובה לבעיות אותן ציינה, קרי, לא נאמר כיצד יש בדעת המינהלת לעשות לפתרון בעיית העותרים תוך פרק זמן קצר. אף למכתב זה נאלצה עו"ד אלכסנדר לשלוח מכתב תזכורת (13.11.97) ורק אז השיב לה מר שושני כי אין בידו להוסיף פרטים מעבר לאמור במכתבו הקודם; העתק ממכתבים אלה מצורף בזאת ומסומן נספחים "טז"- "יח".
16. באי כוחם של העותרים שלחו שני מכתבים נוספים למר שושני ובהם פירטו הצעות נוספות העשויות לפתור את בעיותיהם של העותרים, אולם מכתבים אלה לא כובדו כלל בתשובה, אף שידוע כי הגיעו הם לידי המינהלת, הואיל ומזכירתו של מר שושני עצמה שלחה העתקים מהם, אשר נשלחו אף הם בטעות למינהלת, אל עו"ד אלכסנדר ואל העותר מס' 1; העתק ממכתבים אלה מצורף בזאת ומסומן נספחים "יט" – "כ".
פרק ג: אין מניעה טכנית או חוקית ליישב את העותרים בלקיה
17. (א) המציאות ארוכת השנים באזור לקיה מלמדת על כך שהחל מתחילת העלייה על הקרקע וההתיישבות באזור ועד לעצם היום הזה, לא היתה כל מניעה טכנית או חוקית ליישב משפחות באזורים שונים בלקיה המתפתחת והמתרחבת, כפי שיפורט בהרחבה להלן.
(ב) העותרים נדחו מזה כ-20 שנה על ידי המשיבים בלך ושוב, בין היתר מן הסיבה שקיימים סכסוכי בעלות על קרקעות בלקיה; ברי לעותרים כי אין כל סיכוי כי הם ייושבו בשטחים שיש תביעות בעלות לגביהן. למותר לציין כי אין כל סיבה לעכב את פתרון בעיית העותרים בשל סכסוכי בעלות אלו.
(ג) משנתנה התחייבות שלטונית דוגמת ההתחייבויות שפורטו לעיל, הרי מחובתה של הרשות למצוא את הפתרון המתאים. ככל שתבקש הרשות לטעון טענת סיכול או כל טענה אחרת, הרי שנטל ההוכחה לקיומם של תנאים אלו ולנפקותם החוקית מוטלת עליה בלבד. למרות שהמשיבים לא עשו כן, ולמען שלמות התמונה, נראה להלן כי קיימים פתרונות ישימים לבעייתם של העותרים, אשר אינם כרוכים בגזילת קרקעות ממאן דהוא, וכי אין כל מניעה לאמצם ולהביא לסיום מאבקם הצודק של העותרים.
18. הישוב לקיה תוכנן על פי תכנית מתאר כללית (להלן: "התכנית") אשר הישוב לקיה מסומן בו כישוב מס' 28. עם זאת חשוב לציין כי העותרים ישבו באזור לקיה עוד טרם נתגבשה התוכנית.
19. בראשית הדרך כללה התוכנית שלושה גושי התיישבות עיקריים המאכלסים את משפחות אל צאנע, אבו באדר ומשפחת אל עסאד. מצורפת בזאת המפה המקורית של היישוב לקיה ערוכה בידי משרד הבינוי והשכון מחוז דרום ומסומנת נספח "כא".
20. עם חלוף השנים, בהתעורר הצורך לאכלס משפחות נוספות, אבו סעיד, אבו שריקי ומשפחת זברגה, עקב דרישתן הנחרצת של משפחות אלו לשבת באדמות מדינה ולא בחלקות הנתבעות לבעלות, הורחבו גבולות הישוב ואלו יושבו באזור המקביל לכביש המקיף את שכונה 6; האזור דלעיל מסומן כאזור "A" במפה נשוא נספח ג' דלעיל.
21. היישוב המורחב חולק לעשר שכונות הממוספרות מ- 1 עד 10. מקום מושבם של העותרים היה והינו אף היום בשכונה מס' 8.
22. (א) ביום 1.6.95 הורחבו גבולות היישוב בשנית והוספה בה שכונה מס' 11, בעקבות דיון שנערך בבית המשפט הגבוה לצדק, בבג"צ 5120/90, בעניין משפחת אבו עמאר (להלן, "המשפחה") נגד מדינת ישראל.
(ב) הדיון נערך לאחר שהמשפחה רכשה מגרשים ברהט, אולם התושבים המקומיים של הישוב רהט לא הסכימו לקבלם. פניית המשפחה למינהלת לקבלת מגרשים חלופיים לא נענתה, עד אשר עתרה עירית רהט לבג"צ וזה הורה למינהלת למצוא להם פתרון חלופי. במסגרת פתרון זה הועלו מספר הצעות, וביניהן האפשרות להרחיב את אזור לקיה ולאכלס את בני המשפחה באדמות המדינה שמסביב ליישוב. מצורפת בזאת מפה של משרד הבינוי והשיכון מחוז הדרום, אשר תאריך עדכונה הוא 1.6.95, ומסומנת נספח "כב".
(ג) במסגרת הסדר פשרה המשפחה הועברה מאזור דימונה לשכונות מס' 11 ו- 12 אשר לא היו קיימות כלל בתחומי היישוב המקוריים.
23. (א) יתרה מזאת, במהלך שנת 1998 לאחר התיישבותם של משפחת אבו-עמאר, נותרו כמאה מגרשים פנויים בשכונה מס' 12.
(ב) משפחת אבו-מחראב, אשר ישבה בשכנות למשפחת אבו-עמאר, בקשה מהמינהלת ליישבה במגרשים אלה.
(ג) המינהלת החליטה ליישב את משפחת אבו-מחראב במגרשים אלה, הממוקמים בשכונה מס' 12 בשטח המסומן כאזור "B" במפה המצורפת כנספח "ג", ואכן המגרשים מצויים כעת בהליכי פיתוח ראשוני. יצוין כי ההחלטה ליישב דווקא את בני משפחת אבו-מחראב במגרשים אלה הינה היגיונית ומחוייבת המציאות שכן בני המשפחה ישבו במגרשים אלה למן היום בו עזבו את תל-ערד ועברו ללקיה.
24. הנה כי כן, בעקבות הפניה לערכאות, נמצא בנקל פתרון חלופי למשפחת אבו עמאר, ביעילות כה רבה, ומעבר המשפחה נעשה כמעט באופן מיידי ללא התנגדות והתייחסות כלשהי לסכסוך הבעלות המתמשך באזור. זאת ועוד, התברר שלעתים, אף ללא פניה לערכאות, כדוגמת המקרה של משפחת אבו-מחראב, לא התקשתה המינהלת למצוא פתרון לבעיה.
מאידך גיסא, העותרים אשר פנו רבות בעבר ונדברו עם המינהלת, קודם התיישבותה של המשפחה, אינם זוכים, כאמור, לקבל כל פתרון. בשל כך, לא היה מנוס מהגשתה של עתירה זו.
כאן המקום לצין כי יישובם של בני משפחת אבו מחארב במאה המגרשים אשר נותרו ריקים בעקבות יישובם של בני משפחת אבו עמאר, לא נתן מענה לבעיית הדיור של כל המשפחה, בעוד שהיה בכך ליתן פתרון כולל לבעיית הדיור של העותרים, אשר אף פנו בענין זה למנהלת במכתב נשוא נספח יב'.
25. הישוב לקיה ממשיך בהתפתחותו. כיום, בהתאם לעידכון האחרון מיום 15/1/99, עתידים לפתח שכונות הממוספרות מ-12 עד 17 ובנוסף חלקה מס' 20 המיועדת לאזור מלאכה, תוך כוונה לפתח את האזור כולו. על חלקות 12-17 יש תביעות בעלות מטעם משפחת אל-אסעד מלקיה (לענין זה מופנה בית המשפט הנכבד למפה נשואת נספח ג' לעתירה זאת).
26. כאמור לעיל, מתפקידה של הרשות הוא למצוא את הפתרון הנאות לבעייתם של העותרים. לצורך יישובם של העותרים ובני משפחותיהם נדרשים כ- 100 מגרשים. הצורך ב- 100 מגרשים נובע מחישוב פשוט כדלקמן: המדובר בכ- 50 עותרים ובני משפחותיהם; בנוסף, קיימים כ-30 בנים המתעתדים להנשא בעתיד הקרוב ואשר יהיו זכאים למגרשים; זאת ועוד, בכל הקצאת מגרשים נתנת עתודת מגרשים בשיעור 20% מן ההקצאה וזאת נוכח הריבוי הטבעי הגבוה הצפוי במשפחות אלה. אין לעותרים ספק כי במאמץ כן ואמיתי יכולים המשיבים לספק פתרון כזה. למרות שלעותרים אין את הנגישות למלוא המידע והנתונים הנחוצים לפתרון בעייתם, המצויים מטבע הדברים בידי המשיבים, יש בידם להצביע על הצהרות מטעם המינהל והמינהלת, לפיהן יש בנמצא קרקעות בשפע להסדרת בעיות הבדואים בנגב:
(א) בישיבת וועדת הפנים ואיכות הסביבה שהתקיימה ביום 25.5.98 דיווח נציג משרד האוצר, מר יאיר פלג, כי יש בשבע העיירות הקיימות בנגב ליישוב הבדואים (ואין חולק כי לקיה כלולה בשבע עיירות אלה) למעלה מ- 5,000 מגרשים מפותחים אשר ניתן ליישבם באופן מיידי; פרוטוקול הישיבה מצורף בזאת ומסומן כנספח "כג" (בית המשפט הנכבד מופנה לעמ' 16-15 לפרוטוקול).
יצוין כי לעניות דעתם של העותרים נתונים אלו מתעלמים מכך שעל חלק נכבד מאותם מגרשים מפותחים קיימות תביעות בעלות, אולם עדיין יש בכך משום ראיה כי ניתן למצוא לעותרים פתרון באזור לקיה.
(ב) בדו"ח סיכום פעילות לשנת 1997 אשר הוצא על ידי משיבים 1-3 קיים דו"ח של משיבה 2 ממנו עולים נתונים באשר לזמינות מגרשים ביישובי הקבע של הבדואים בנגב. בדו"ח קיים פירוט באשר לזמינות המגרשים באזור לקיה וממנו עולה כי קיימים כ-314 מגרשים המהווים יתרה לשיווק, אשר אין עליהם תביעות בעלות; העתק מן הדו"ח מצורף בזאת ומסומן כנספח "כד" (בית המשפט הנכבד מופנה לעמ' 5 לדו"ח).
27. זאת ועוד, הנה אף בידי העותרים להצביע על מספר פתרונות זמינים ומידיים לפתרון בעייתם:
(א) דרומית-מזרחית לשכונה מס' 20 המיועדת לאזור מלאכה קיימות אדמות מדינה פנויות עליהן אין תביעות בעלות, ואשר אינן מוחכרות נכון ליום הגשת העתירה למאן דהוא, ששטחן מוערך בכ-300 דונם, המסומנות כ-שטח "C" במפה המסומנת כנספח "ג"; אין כל קושי להקצות שטח זמין זה לעותרים, אולם עדיין יש בכך משום ראיה כי ניתן למצוא לעותרים פתרון באזור לקיה.
(ב) קיים אף פתרון אפשרי נוסף, בסמוך לכביש המקביל לשכונה 6 ושכונה 11 ישנן אדמות מדינה המסומנות כ-שטח "D" במפה המסומנת כנספח "ג", המעובדות כיום על ידי קיבוצי הסביבה: להב, כרמים ודביר והמוחכרות למיטב ידיעתנו ל-3 שנים לצורך עיבוד חקלאי; ניתן לפתח ולשווק אדמות אלה (תוך הרחבת גבולות היישוב, אם יש צורך), ולהושיב בהם את העותרים. פתרון זה הוצע בעבר על ידי נציגי משפחות העותרים, אולם הוא לא זכה לתשובה עניינית.
(ג) נוסף על כך, משרד החקלאות איתר מקרקעין זמינים ששטחם מוערך בכ-220 דונם המסומנים כ-שטח "E" במפה המצורפת לנספח "כה", אשר יוכשרו לחקלאות באזור לקיה. כיום שטח זה מעובד על ידי קיבוצי הסביבה : כרמים ודביר; ניתן לפתח ולשווק אדמות אלה (תוך הרחבת גבולות היישוב, אם יש צורך), ולהושיב בהם את העותרים; מצורף בזאת מסמך משרד החקלאות המופנה לשר החקלאות המסומן נספח "כה".
(ד) לא זו אף זו, דרומית לשטח "E" קיימים מקרקעין ששטחם הינו כ-1000 דונם, המסומנים כשטח "F" במפה המצורפת לנספח "כה", המיועדים לשמש כאזור תעשיה. כיום שטח זה מעובד על ידי הקיבוצים להב, כרמים ודביר. ניתן לפתח ולשווק אדמות אלה (תוך תיקון תוכנית המתאר, אם יש צורך בכך), וליישב בהם את העותרים.
(ה) זאת ועוד, קיים שטח המסומן כאזור "G" במפה המסומנת כנספח "ג", בו יושבות כ-6 משפחות, אשר יכול לשמש כפתרון זמני לבעיית העותרים.
28. (א) העותרים יושבים נכון ליום הגשת העתירה בשכונה מס' 8 הנמצאת בבעלותו של אחד מן הפלגים של שבט א-סאנע; לאחרונה החלו הבעלים להעלות בפני העותרים דרישות לפינוי השכונה.
(ב) ברי כי מצב זה אינו משפר את מצבם של העותרים ואף מחייב מציאת פתרון קבוע באופן מיידי שכן האמור מלווה במתחים רבים, התגרויות גלויות וסמויות ורגשות מעורבים המעוררים חשש כבד אף לשפיכות דמים. והיה וייאלצו העותרים להתפנות ייאלצו הם לחדש את נדודיהם בניסיון למצוא קורת גג ארעית אחרת.
29. אשר על כן, נראה כי לאור השינויים הרבים שנעשו בתוכנית, הפתרון שניתן למשפחת אבו עמאר, הפתרון שהועלה על ידי נציגי העותרים בעבר ואיתור שטח הניתן להכשרה חקלאית, ונוכח החשש האמור לשפיכות דמים, על המשיבים לפעול באופן מיידי לפתרון הבעיה שנוצרה בעקבות מחדלם המתמשך. כאמור, בידי המשיבים קיימים מספר פתרונות זמינים ומיידים להעברת העותרים ויישובם במגרשים באזור לקיה, שם יוכלו לבנות את ביתם.
30. חשוב להדגיש, כי העותרים מבקשים שהפתרון יימצא באזור לקיה, ואזור זה בלבד כפי שהובטח לעותרים על ידי המשיבים. זאת ועוד, ההיסטוריה ארוכת השנים עם האזור, העסקים שפיתחו העותרים באזור, המעמד החברתי שקנו שם, הסתגלות ילדיהם לסביבה ולרמת בית הספר – לכל אלו לא ימצאו תחליף באף מקום אחר.
חלק שלישי: הנימוקים המשפטיים
פרק א : חוזה שלטוני
31. ענינה של עתירה זו בהסכם שלטוני שנכרת בין העותרים למשיב 3 כפי שפורט לעיל.
32. חוזה שלטוני הוא חוזה שצד אחד לו הוא רשות ציבורית והצד האחר הוא יחיד או תאגיד פרטי. ככלל, רשות שלטונית חייבת לקיים הסכמים עליהם היא חתומה. חובתה זו של הרשות יונקת מתקנת הציבור המחייבת את הרשות לקיים את התחייבויותיה וכן מן החובה הכללית לה כפוף השלטון לנהוג בהגינות ובסבירות. לא למותר לציין את דבריו של כבוד השופט אור ב- בג"צ 5319/97 רומן קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, דינים עליון, כרך נג, 66, 6-7:
"אכן, על רשויות השלטון מוטלת החובה לכבד הסכמים עליהן הן חותמות. כבר נפסק, כי "קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם"(דברי השופט ברק בד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס גמב"ה, פ"ד מב(1) 221, 278). חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה והבטחותיה יונקת, איפוא, מתקנת הציבור (ראו ג' שלו חוזי רשות בישראל (ירושלים, תשמ"ה) 101). היא מתבקשת גם מן החובה הכללית לה כפוף השלטון, לנהוג בהגינות וסבירות. "הגישה הינה כי רשות שלטונית המתכחשת להבטחתה( החד-צדדית), לכאורה אינה נוהגת בהגינות ובסבירות"( דברי השופט ברק בבג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 841)" (ההדגשות שלנו -י.ג. , י.ר.).
33. (א) אמנם, חוזה שלטוני מתאפיין גם בכוח מרחיק לכת המוענק לרשות להשתחרר באורח חד צדדי מן החוזה; הלכת ההשתחררות בוטאה בבג"צ 311/60 מילר נ' שר התחבורה, פ"ד טו 1989, וזו קובעת כי לשלטון כוח להשתחרר מהתחייבויותיו החוזיות הכלולות בחוזים שלטוניים.
(ב) אולם, על פי הלכה זו, מוגבלת זכותו של הריבון להתנער ממחויבויותיו, רק כאשר נוצר ניגוד בין התחייבות חוזית שנטלה על עצמה הרשות ובין צורכי הציבור, ורק כאשר הפגיעה בכלל אותו הציבור כה קשה עד כי אין דרך אחרת מלבד שחרור הרשות מהתחייבותה.
34. בעניננו אין עילה למשיבים להשתחרר מן ההתחייבות החוזית שנטלו על עצמם. היפוכם של דברים, תקנת הציבור מחייבת כי ההסכם יקוים. זאת ועוד, המשיבים אינם מבקשים להתנער ממחויבותם ואף לא העלו כל טענה בעבר ובהווה כנגד קיום ההסכם אלא משתהים הם בכל הנוגע לביצועו.
פרק ב : הבטחה שלטונית
35. גם אם ייקבע כי אין המדובר בהסכם שלטוני הרי שלכל הפחות המדובר בהבטחה שלטונית מחייבת.
36. התחייבות חד צדדית של רשות מינהלית עשויה לגבש, בהתקיים מספר תנאים, הבטחה מינהלית מחייבת. במקרה כזה הרשות עשויה להיות כבולה להתחייבותה אף שזו לא גובשה בחוזה מחייב.
37. (א) היסודות להלכה המכירה בתוקפה של הבטחת רשות מינהלית, הונחו על ידי השופט ברנזון בבג"צ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673 (להלן: "עניין סאי-טקס").
(ב) עיקרה של ההלכה הוא שהבסיס המשפטי לחובת הרשות המינהלית לקיים את הבטחותיה יסודו בחובה הכללית לנהוג בהגינות כלפי האזרח. ומשהתקיימו התנאים לגיבוש הבטחה מינהלית מחייבת ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה.
38. (א) בעיקרם של דברים, ההלכה קובעת, כי הבטחה מינהלית תהא אכיפה אם התקיימו התנאים המוקדמים לגיבושה של הבטחה ולא נמצא – לאחר שקילת שיקולים רלוונטיים ואיזון אינטרסים – צידוק חוקי לחזור ממנה.
(ב) שישה שיקולים תומכים בכבילת הרשות המינהלית להבטחתה:
(1) השיקול של ההגינות הציבורית – חובתה של הרשות לנהוג בהגינות כלפי האזרח היא הבסיס המשפטי לחיוב הרשות לקיים את אשר הבטיחה, וממילא היא שיקול כבד משקל לכבילת הרשות להבטחתה, שכן "ההגינות הצבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה" (ראה: ענין סאי-טקס, שם).
(2) השיקול של שמירת אמון הציבור ברשות ואמינות השלטון – חזרה תכופה מהבטחות מינהליות מערערת את אמון הציבור בשלטון (ראה: בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז ת"א, פ"ד מ(2) 393, 401; בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה, פ"ד מו(1) 447).
(3) השיקול בדבר אינטרס ההסתמכות של האזרח – משניתנה הבטחה והאזרח הסתמך עליה ושינה את מצבו לרעה, שינוי המצב וההסתמכות הם שיקולים חשובים בכבילת הרשות להבטחה שניתנה (ראה: עניין סאי- טקס, שם).
(4) השיקול של אינטרס הציפייה של האזרח – אינטרס הציפייה הוא האינטרס של האזרח שטרם שינה מצבו לרעה על יסוד ההבטחה, אך עלול להתאכזב מאי-קיומה(ראה: א' שטיין "הבטחה מינהלית" משפטים יד (תשמ"ה) 255, 260).
(5) השיקול של חובת תום הלב – חובת תום הלב מחייבת קיום הבטחה שניתנה (ראה : ענין סאי-טקס, בעמ' 676).
(6) השיקול של סופיות המעשה המינהלי – כללים גמישים לחזרה מהבטחה מינהלית יוצרים חוסר ודאות. המעשה המינהלי נותר פתוח לדיון מחודש בכל עת (ראה: ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ ישראל נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים תל-אביב, פ"ד לז(1) 337).
39. על בסיס הלכת סאי-טקס קבעה הפסיקה המאוחרת לה שלושה תנאים מצטברים הדרושים על מנת לבסס הבטחה מינהלית ואלה הם:
(1) נותן ההבטחה הוא בעל הסמכות לתיתה;
(2) נותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב ומקבל ההבטחה קיבל אותה ככזו;
(3) המבטיח הוא בעל יכולת לקיים את ההבטחה וההבטחה הנה בת – ביצוע.
(ראה: בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523).
40. נמצא כי בעניננו אין כל מניעה לטעון כי לכל הפחות נתנה לעותרים על ידי המשיבים הבטחה שלטונית מחייבת:
(א) המשיבים 1-2 (להלן: נותני ההבטחה) היו מוסמכים לתת את ההבטחה כמי שאמונים על הקצאת הקרקעות במדינת ישראל.
(ב) נותני ההבטחה התכוונו להקנות לה תוקף משפטי מחייב והמשיבים קבלו אותה ככזו כפי שניתן ללמוד מהתכתובת הענפה אשר פורטה לעיל.
(ג) נותני ההבטחה הם בעלי יכולת לקיימה וההבטחה הינה בת-ביצוע כפי שניתן ללמוד מן הפתרונות אשר פורטו בהרחבה לעיל.
41. זאת ועוד, העותרים הסתמכו על נותני ההבטחה ושינו את מצבם לרעה בעוברם מתל-ערד ללקיה בסוברם כי אלה אכן יקצו קרקעות להם ולבני משפחותיהם.
42. למותר לציין כי חזרתם של נותני ההבטחה מההבטחה שניתנה לעותרים מהווה הפרה של חובת ההגינות הציבורית של הרשות, פוגעת באמון הציבור ברשות ובאמינותה ומהווה אף הפרה של חובת תום הלב של הרשות.
43. ומעל הכל, הסחבת בה נוקטים המשיבים ב"טיפולם" בעותרים מהווה זלזול בתושבים ובזכויות היסוד שלהם.
פרק ג : הזכות לדיור
44. מדיניות המשיבים במקרנו פוגעת בזכותם היסודית של העותרים לדיור הולם ולתנאי קיום מינימליים.
45. הזכות לדיור נתפסת כחלק אינטגרלי מהזכות לתנאי קיום נאותים, זכות המעוגנת בסעיף כ"ב של ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. הוראות ההכרזה מוכרות כיום כנותנות ביטוי לעקרונות מנהגיים של המשפט הבינלאומי הפומבי.
46. זכות היסוד לדיור מעוגנת גם בשורה של אמנות, שאושררו על ידי מדינת ישראל. חשוב לציין, כי האמנות לא רק קובעות את הזכות לדיור כזכות יסוד, אלא אוסרות מפורשות על כל אפליה בשל לאום במתן זכות זו. כך, למשל, סעיף 11(1) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות קובע, כי "מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון, מלבושים ודיור נאותים…".
סעיף 2(2) לאמנה קובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כדלקמן:
"מדינות שהן צד באמנה זו מתחייבות לערוב לכך, כי השימוש בזכויות המובעות באמנה זו יהא ללא הפליה מכל סוג שהוא, כגון מטעמי צבע, מין, לשון, דעה מדינית או דעה אחרת, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, יחוס, או כל מעמד אחר". (ההדגשה שלנו- י.ג., י.ר.)
47. גם האמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה גזעית קובעת בסעיף 5 כדלקמן:
"מתחייבות המדינות בעלות האמנה לאסור ולבער אפליה גזעית בכל צורותיה, ולערוב לזכותו של כל אדם, בלא הבחנה באשר לגזע, צבע או מוצא לאומי או אתני, לשוויון בפני החוק, בעיקר מן הזכויות דלקמן…זכויות כלכליות, סוציאליות ותרבויות, במיוחד…הזכות לשיכון". (ההדגשה שלנו- י.ג., י.ר.)
48. הזכות לדיור, הבאה לידי ביטוי באמנות בינלאומיות רבות העוסקות בזכויות אדם, מהווה עקרון של המשפט הבינלאומי המנהגי, הנקלט ישירות ואוטומטית לתוך המשפט הישראלי הפנימי.
49. יש לדרוש מהרשות המבצעת, כי תפעל בהתאם להתחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. ההלכה שנקבעה ב-ע"א 25/55, 145, 148 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' סמרה, פ"ד י 1825, לפיה בית המשפט לא אוכף אמנות ללא אימוץ חקיקתי, נועדה להגן על עקרון הפרדת הרשויות. עקרון הפרדת הרשויות אינו נפגע, כאשר מכירים בכפיפותה של הרשות המבצעת להתחייבויותיה שלה, בהעדר חקיקה סותרת.
על הטעמים שעמדו מאחורי הלכת סמרה ועל הצורך לעצב את ההלכה בהתאם לנימוקיה, ראו ד' קרצ'מר "אכיפתה ופירושה של אמנת ג'נבה IV – דרכו של בית המשפט העליון" משפטים כו (תשנ"ה) 49-70.
50. בנוסף, יש לפרש את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לאור העקרונות, המעוגנים באמנה לזכויות חברתיות וכלכליות. לאור האמנה – הזכות לדיור, המהווה חלק מהזכות לתנאי קיום מינימליים, צריכה לחול באופן שווה על כל תושבי המדינה.
51. הזכות לדיור היא זכות יסוד חוקתית, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדברי כבוד הנשיא ברק "אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, נפגע כבוד האדם שלו. הוא הופך לאובייקט. מכאן אין לעבור לקיצוניות…יחד עם זאת, ניתן להסיק מכבוד האדם ת הזכות לסיפוק צרכים בסיסיים לקיום אנושי". (ההדגשה שלנו- י.ג., י.ר.)
ראה: א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא,271, 280.
בג"צ 161/94 אטרי נ' מדינת ישראל, מיום 13.1.94 (טרם פורסם), דינים עליון, כרך לה, 702.
52. ואף אם יטען כי הזכות לדיור אינה כלולה בזכויות, המוגנות על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הרי ברי, כי הזכות לדיור הינה זכות אדם בסיסית, ובשל כך יש לפרש סמכות, המגבילה זכות זו, באופן התואם את חוק היסוד, ולבחון את התאמתה לפיסקת ההגבלה שבחוק היסוד. וראה בג"צ 5016/96 חורב ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ"ד נא(4) 1, פיסקה 54 לפסק הדין:
"אכן, מאז כוננה הכנסת את חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, אנו משתמשים באמות המידה הקבועות בהם לשם פירושן של הסמכויות השלטוניות אשר הוענקו בחקיקה (ראשית או משנית), וזאת בין בחקיקה שהוחקה לפני חוקי יסוד אלה ובין חקיקה שהוחקה אחריהם; בין לעניין הפגיעה בזכויות אדם "המכוסות" בשני חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, ובין לעניין הפגיעה בזכויות אדם שאינן "מכוסות" על ידי חוקי יסוד אלה".
53. נמצא אם כן כי הסחבת אותה נוקטים המשיבים בטיפולם בעותרים מבטאת זלזול בעותרים ואף מגעת לכדי פגיעה בזכותם היסודית של העותרים לדיור הולם ולתנאי קיום מינימליים.
פרק ד : חובת תשובה והנמקה
54. המשיבים לא השיבו עד היום לפניותיו של בא-כוח העותרים כפי שפורט בהרחבה לעיל.
55. החוק לתיקון סדרי המינהל(החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן: "חוק ההנמקות"), מטיל על הרשות המינהלית שתי חובות נפרדות:
56. (א) החובה להשיב לאזרח הפונה לרשות בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה.
(ב) כאשר עובד הציבור סרב לבקשה, כי אז, עליו להודיע "למבקש בכתב את נימוקי סירובו".
57. המטרה שביסוד החובה השניה, חובת ההנמקה, היא למנוע החלטות מינהליות שרירותיות וסתומות ולהניח יסוד לקיום ביקורת, הן מינהלית והן שיפוטית, על החלטות עובדי הציבור.
[ראה : י' זמיר השפיטה בענינים מינהליים (תשמ"ב) 229-226, ר' גביזון "בית המשפט וחובת ההנמקה" משפטים ב (תשכ"ח – תשכ"ט) 89, י' זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו, כרך ב'), 897-898].
58. החובה ליתן תשובה והנמקה מתגבשת בהתקיים מספר תנאים מצטברים:
(א) החובות מוטלות על "עובד הציבור" – "עובד הציבור" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההנמקות כדלקמן:
"עובד מדינה, עובד רשות מקומית וכן כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין".
(ב) עובד הציבור חב במתן תשובה והנמקה רק מקום שהוגשה "בקשה" – חוק ההנמקות קובע בסעיף 2(א) כי זה חל על "בקשה" של אזרח להבדיל מפנייה אחרת של אזרח לרשות.
(ג) הבקשה תהא מוגשת ב"כתב" – חוק ההנמקות קובע בסעיף 2(א) כי זה חל על פניות שהוגשו לעובד הציבור בכתב.
(ד) חובת התשובה וההנמקה חלה אך ורק על הפעלת "סמכות על פי דין" – לדעת פרופ' זמיר החובות חלות על כל סמכות, מכל סוג, לרבות על סמכויות ממשל כלליות ועל סמכויות עזר למינהן (י' זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו, כרך ב'), 904).
59. בעניננו הוגשו למשיבים בקשות בכתב כנדרש להפעיל סמכות הנתונה להם על פי דין ואלו לא נענו על ידיהם כך שבעשותם כן הפרו המשיבים את הוראות חוק ההנמקות; ההתעלמות מפניות בא כוח העותרים אינה יאה, ומהווה נדבך נוסף בסחבת בה נוהגים המשיבים בעותרים.
חלק רביעי: סיכום
60. המקרה העולה לפנינו, אין הדעת סובלת המשכו. מאבק זה שנמשך שנים רבות הביא לפגיעה חמורה בעותרים ומשפחותיהם אשר לא זכו לחיות את חייהם בתנאים להם היו זכאים ובתנאים אשר כל אדם סביר היה דורש.
61. כיבוד החוק, משמעותו גם קיום הסכם שלטוני ומשמעותו גם השלמת התכנון, ואם יש צורך, אף שינוי התוכנית ומתן אפשרות למשפחות העותרים לקבלת היתרי בנייה באחת החלופות המוזכרות לעיל, ובכך לאפשר להם להתיישב סוף סוף בפיסת אדמה הראויה להקרא 'בית'.
62. לאור כל זאת, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות למשיבים למצוא פתרון מיידי לבעית העותרים ולהקצות עבורם שטחים שם יוכלו להקים את ביתם.
63. כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבים בהוצאות העתירה ובשכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כדין.
_________________
יהודה גולדברג, עו"ד
יוני רן, עו"ד
באי כח העותרים
היום, 14 בספטמבר 1999.
