אחרי חודש רע במיוחד בכנסת לזכויות האדם, מסתננת לה למשכן בירושלים קרן אור בדמותם של כמה חברי כנסת אמיצים שהחליטו להתחיל לקדם את אחד החוקים החסרים ביותר בספר החוקים הישראלי: חוק יסוד זכויות חברתיות.
חברי הכנסת שלי יחימוביץ, זבולון אורלב, אורלי לוי, חיים כץ, שלמה מולה, איתן כבל, זהבה גלאון, ניצן הורביץ, דב חנין ואורי אורבך, ללא הבדל בין ימין לשמאל, הוכיחו שבנושא החברתי יחסי הכוחות מתפלגים אחרת לגמרי, ושלפחות הם בצד של המחאה. בעקבות דרישת הציבור בקיץ לתיקון יסודי, הם הניחו בימים האחרונים את הצעת חוק יסוד זכויות חברתיות, שנוסחה בסיוע האגודה לזכויות האזרח.
ההצעה שהוגשה שונה מהצעות קודמות שהונחו בכנסת במהלך השנים האחרונות, בכך שהיא יוצקת תוכן ממשי לכל אחת מזכויות היסוד ומגדירה באופן מדויק את אחריות הממשלה בנושא. כך, למשל, מבקשת ההצעה לקבוע כי כל אדם יהיה זכאי לרמת חיים נאותה שתאפשר לו קיום בכבוד, לרבות הסיוע והשירותים הסוציאליים הנדרשים במקרה של מחסור.
ההצעה מעגנת את הזכות לדיור – לראשונה בהיסטוריה של ספר החוקים הישראלי – וקובעת כי כל אדם יהיה זכאי לדיור נאות, בר השגה ונגיש, להגנה מפני פינוי שרירותי, ולנגישות לשירותים ותשתיות בקרבת מקום מגוריו. תקדים נוסף הוא בדמות הבטחת זכותו של כל אדם לנגישות למים נקיים וראויים לשתייה ולביטחון תזונתי, הכולל נגישות למזון מזין ובטוח. כן קובעת ההצעה כי לכל אדם זכות לחינוך ולהשכלה באמצעות חינוך ממלכתי חינם עד גיל 18.
בכך שונה ההצעה הזו מהצעות חוק יסוד קודמות, אשר כללו את כל הזכויות החברתיות בסעיף סל אחד ולא פירטו את תוכן הזכויות. העיגון המפורט הזה חשוב כדי שיהיה ברור לכל אדם ולכל רשות מהן הזכויות החברתיות המדויקות שמגיעות לכל אדם. עיגון כזה יחייב את הממשלה ויקשה עליה להתחמק מאחריות לספק את הזכויות הבסיסיות שיקבעו. יחד עם זאת, החיובים בהצעה מוגבלים: . היא אינה מחייבת את הממשלה להעניק את הזכויות באופן מוחלט אלא ביחס ליכולתה הכלכלית. המשמעות היא שככל שהממשלה תראה שהיא מחלקת את תקציביה באופן הוגן ומממשת את הזכויות ככל שניתן, תמנע הביקורת השיפוטית.
את ההצעה הזו לא יהיה פשוט להעביר בכנסת. לא במקרה לא עבר עד היום חוק יסוד חברתי שכזה, למרות שחברי כנסת שונים מימין ומשמאל ניסו להעביר נוסח מצומצם הרבה יותר מאז 1994 ועד היום. החוק לא עבר כי התפיסה החברתית-כלכלית של ממשלות ישראל זה למעלה משני עשורים מציבה במרכז את הצמיחה הכלכלית ולא את פיתוח החברה בתחומים החברתיים. נהפוך הוא, הממשלות ביקשו להקטין את אחריותן בתחומים אלה וצמצמו את מעורבותן החברתית למינימום.
בהתאם לכך, לא היה כל רצון פוליטי לעגן חוקתית את הזכויות החברתיות, כך שינתן להן מעמד שווה במקרים בהן הן מתנגשות עם זכויות אחרות, שיש להן מעמד חוקתי. העובדה שחוקי היסוד הקיימים (חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק) נותנים משקל מכריע לאינטרסים כלכליים וקנייניים, חיזקה את חוסר הסימטריה בהגנה על הזכויות בישראל.
ואכן, החסך החוקתי הזה בא לידי ביטוי משמעותי במציאות הישראלית: אותן הזכויות שמעולם לא קיבלו את המעמד המשפטי המגיע להן, הן אלו שבמשך העשורים האחרונים הופרו בצורה הבוטה ביותר, והפקרתן המתמשכת היא שהציתה את אש המחאה החברתית הקיץ.
חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה, רווחה, בטחון סוציאלי ובטחון תזונתי אינם מותרות אלא זכויות יסוד המגיעות לכל אחד מאיתנו ללא אפליה. הפגנות הקיץ כמו גם סקרים שנעשו הוכיחו כי כך חושבים הרוב המכריע של הישראלים. שהרי אלה הם הנושאים המרכזיים בחייהם, ותביעתם מהממשלה היא ליצור מציאות שמאפשרת לספק את צורכיהם בתחומים אלו.
האתגר כעת הוא לפתח את הדיון בתחום הזה. לשכנע כי יש חשיבות, משפטית וחינוכית כאחת, להשלים את החקיקה החסרה. שכן בלעדי ההגנה על הזכויות החברתיות, גם לא ניתן באמת להבטיח את הזכויות האזרחיות והפוליטית. חירויות כמו חופש המחאה, ההתאגדות והדת חשובות מאד לכל אחד מאיתנו, אך ברור שעבור מי שאין לו היכן לגור, למשל, הן לא יכולות להספיק.
דיון על החשיבות והצורך בהצעת חוק יסוד זכויות חברתיות יפתח בכנס מיוחד שיוקדש לנושא ביום זכויות האדם שיצוין בשלישי הבא בכנסת ובו ישתתפו חברי כנסת מכל סיעות הבית, כולל היו"ר ריבלין והשר שלום. בשישי אחר כך, ה-9 בדצמבר, קבוצות של פעילים יצעדו לטובת החוק במצעד זכויות האדם שיערך במקביל בתל אביב ובחיפה.
יש לקוות כי הצעת החוק תעורר דיון משמעותי ביחס לבסיס החברתי שלנו, ותוביל בסופו של דבר את הכנסת להשלים את המשימה ההיסטורית של עיגון חוקתי לעקרונות החשובים של ערבות הדדית, שותפות חברתית ומימוש צודק של זכויות חברתיות לכל.
המאמר פורסם בקיצורי עריכה בידיעות אחרונות ב-1.12.11.
