טלי ניר
32 שנים עבד סמיח סלאמי ממג'ד אל כרום עבודה פיזית קשה כפועל במחצבות, עד שחסך מספיק כסף כדי לבנות בית לשלושה מבניו. את הבית ביקש לבנות על אדמתו הפרטית בשכונה הדרומית של הכפר. הוא הגיש בקשה לרשויות התכנון, שילם כנדרש את האגרה והחל לבנות. כשהבנייה הסתיימה, שישה חודשים אחר כך, הודיעו לו שלא ניתן לו היתר. דחפורים עלו על הקרקע והרסו את הבית. סמיח נאלץ לשלם את עלות ההריסה וקנסות בגובה של 60 אלף שקלים.
מצוקת דיור קשה היא שהביאה את סמיח להשקיע את כל חסכונותיו בבניית הבית: הוא ומשפחתו המורחבת, כולל שלושת בניו עם משפחותיהם, ושני בנים נוספים, נאלצים כבר שנים להצטופף יחד בבית קטן מדי עבורם במרכז הכפר. "תוך 24 שעות הרסו לי את כל מה שחסכתי כל חיי" הוא אומר.
הסיפור של סמיח אינו יוצא דופן בחברה הערבית בישראל. מאז קום המדינה גדלה האוכלוסייה הערבית פי שבעה, אולם כמחצית מהשטחים שהיו בבעלות ערבית הופקעו על-ידי המדינה ולא הוקם אף יישוב ערבי חדש (מלבד עיירות בדואיות שהוקמו על אדמות בדואים). הצפיפות ביישובים הערביים גדלה פי 11. באותה תקופה הוקמו למעלה מ-600 יישובים יהודיים חדשים.
בעוד שהערבים בישראל מהווים כ-20% מאוכלוסיית המדינה, מגיע שטח השיפוט של כלל הרשויות הערביות ל-2.5% בלבד משטח ישראל. חסמים חברתיים ואחרים מביאים לכך שבפועל מנועים האזרחים הערבים מרכישת אדמות או מחכירתן בלמעלה מ-80% משטח המדינה.
תחום הקרקע והתכנון הוא אחד התחומים שבו סובלים הערבים בישראל מן הקיפוח ומהאפליה הקשים ביותר, והתוצאות בשטח קשות. אף שזהו הגורם לתסכול הגדול ביותר בקרב ערביי ישראל, ולמרות שהנתונים גלויים וידועים, רבים מאיתנו אינם מודעים לכך.
התסכול מתחום זה מצוין בכל שנה ביום האדמה, שחל היום. יום זה נולד בשנת 1976 כאשר ממשלת ישראל תיכננה להפקיע עוד 20 אלף דונם בגליל ל"ייהוד הגליל". מנהיגי הערבים הכריזו על שביתה כללית וקראו להפגנות מחאה ב-30 במרץ. רשויות המדינה, בראשות רבין ופרס, שהיו אז ראש הממשלה ושר הביטחון, איימו כי ינקטו צעדים קשים כנגד המפגינים.
ערב ההפגנות נכנסו כוחות צבא ומג"ב לכפרים ערביים וביצעו שורה של מעצרים. למחרת הידרדרו הפגנות המחאה לעימותים עם כוחות הביטחון ושישה אזרחים ערבים נהרגו. מאז נקבע יום השנה להפגנות כיום השנתי למחאה על המשך האפליה הקשה בתחום הקרקעות כלפי הערבים בישראל.
דו"ח ועדת אור, שפורסם באוגוסט 2003, עמד על חומרת מצוקת הקרקע והדיור בקרב האוכלוסייה הערבית. פורטו בו מהלכי המדינה לאורך השנים, אשר נטלה לידיה שטחים נרחבים של אדמות ערבים לטובת הקמה של מאות יישובים יהודיים. ביישובים הקיימים לא הוכנו תוכניות מתאר מספיקות, הם רק הוקפו בשטחים רחבים של אזורי ביטחון, גנים לאומים ושמורות טבע, כבישים מהירים ומועצות אזוריות יהודיות.
ועדת אור קבעה כי האפליה וההזנחה הביאו לגידול ניכר בצפיפות ביישובים הערביים ולפגיעה קשה בזוגות צעירים שמחפשים דיור. היא המליצה על שינוי מהותי בפעולת המדינה ועמדה על ההדים המצטברים והמטען הרגשי שהנושא הזה מעורר.
אולם השנים חולפות וההצעות לפתרון נותרות על המדף. כל מה שאנו יודעים זה שמדי שנה מגיע יום האדמה ו"המשטרה נערכת בכוחות מתוגברים". בשנת ה-60 למדינה הגיע הזמן לאפשר לערבים בישראל לבנות את בתיהם בכבוד ולהבטיח את זכויותיהם בקרקע במדינה שלהם.
המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-30.3.08
