ע"א 5964/92, 6051/92 בני עודה נגד מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 1
הערעור עוסק בחסינות המדינה מפני תביעות נזיקין מהאינתיפאדה – בפירושה של ההוראה הקובעת כי ישראל אינה אחראית בנזיקין על מעשה או מחדל שנעשו "על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל", ובהגדרה מהי "פעולה מלחמתית" המעניקה הגנה מאחריות למדינה.
במהלך הדיונים בערעור הועלתה האפשרות כי הנושא יוסדר בחקיקה של הכנסת, אך הליכי החקיקה לא צלחו. ב-2002 ניתן פסק הדין. בית המשפט הבחין בין פעולה צבאית שהסיכון שנוצר בה הוא סיכון רגיל של פעולה לאכיפת החוק, לבין פעולה שבה הצבא נקלע למצוקה של סכנת חיים או סיכון חמור לגוף, ואז תגובתו מוגדרת כ"פעולה מלחמתית". כל עוד היא מבצע הצבא תפקידי שיטור רגילים, אין לראות בפעולותיו "פעולות לחימה". לא כן, אם מגיע שלב של התפרעות, רגימות אבנים ואף ירי, אז חדלה הפעולה להיות פעולת שיטור על סיכוניה הרגילים והופכת לפעולת לחימה הכרוכה בסיכונים מיוחדים. על כן, במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא "מלחמתית" יש לבחון את כל נסיבות האירוע – את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה וניצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע.
לגבי המקרה הספציפי שנדון בערעור, נפסק כי לכוח צה"ל לא נשקפה כל סכנה. היתה זו פעולה "משטרתית" במטרה לעצור חשוד שבוצעה בצורה רשלנית ובניגוד לנהלים. הירי בוצע אך לשם תפישת חשודים ולא לשם לחימה בהם. הסיכון שהירי יצר, בנסיבות העניין, הוא סיכון רגיל שדיני הנזיקין הרגילים מטפלים בו כראוי.
