מכירים את המונשם שמאושפז בפנימית ב' בגלל שאין מקום בשבילו במחלקת טיפול נמרץ? או עובד שנדרש לעבור בדיקת פוליגרף במקום העבודה? מאבטח שמרוויח 15 שקלים לשעה? כל אלו הם אתה, את ואני – אנשים שזכויותיהם הבסיסיות מופרות. אז למה אנחנו שותקים?
טלי ניר
מכירים את המונשם שמאושפז בפנימית ב' בגלל שאין מקום בשבילו במחלקת טיפול נמרץ? או עובד שנדרש לעבור בדיקת פוליגרף במקום העבודה? אולי את הקולגה שלו שפוטרה בגלל שכתבה מיילים אישיים? בטח שמעתם על המאבטח שמרוויח 15 שקלים לשעה כי הוא עובד קבלן. ויכול להיות שאתם מכירים תושב שהוכה על ידי שוטר אבל תלונתו נדחתה מחוסר עניין לציבור.
כל אלו הם אתה, את ואני – אנשים שזכויותיהם הבסיסיות מופרות. זכויות אדם לא ממש נמצאות במודעות שלנו ולכן לא בסדר העדיפות הלאומי של מקבלי ההחלטות.
תקציב הבריאות מקוצץ כל שנה ולא מאפשר טיפולים הנדרשים להרבה מאוד חולים, מערכת החינוך קורסת, זכויותיהם של עובדים רבים מופרות כל העת, האלימות גוברת והרשויות אינן מתמודדות. מצב זכויות האדם בישראל מגיע כל פעם לשפל חדש.
הציבור בישראל מנהל מעט מאוד מאבקים. בתורכיה ובירדן הציבור יצא בהמוניו אל הרחוב כי העלו את מחירי הלחם. בצרפת הממשלה לא יכולה להפריט מפעלים, שירותים ונכסי ציבור בלי הפגנות ושביתות וצמיגים בוערים. בארצות הברית קמה מחאה ציבורית נגד מה שמתחולל בגואנטנמו, וברוסיה, עם כל הקושי שבדבר, פועלים רבים נגד הכוחנות של משטר פוטין. אפילו במיאנמר, בה שולטת דיקטטורה צבאית, יצאו ההמונים להפגין, למרות הסכנה האישית הכרוכה בכך.
ואנחנו? מתעטפים בשתיקה. מוציאים קיטור בשיחות עם החברים וממשיכים הלאה. עסוקים מדי בלשרוד את היומיום, כי למי יש זמן למאבקים עקרוניים?
מחר, העשרה בדצמבר, יצוין בכל העולם יום זכויות האדם הבינלאומי. זהו היום בו התקבלה בשנת 1948 ה"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" בעצרת האו"ם. אחרי זוועות מלחמת העולם השנייה האמינו רבים שהעולם חייב ויכול להיות אחרת. ההכרה שהאנושות הגיעה לנקודת השפל של ההיסטוריה האנושית, הביאו את דעת הקהל בעולם להבנה כי יש צורך בשיתוף פעולה חוצה גבולות כדי להגן על זכויות האדם הבסיסיות. וכך, התקבלה המגילה שמתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות להישמר בכל מדינה ומדינה.
ניתן היה לצפות שכאן תהיה הקפדה יתרה על זכויות האדם. שכמו שכתוב באותה מגילה, כל אדם יקבל טיפול רפואי הולם כשיזקק לו, חינוך בעל ערך, שכר ותנאי עבודה הוגנים, הגנה מפני התעמרות ושכולם יקבלו יחס שווה. שדווקא מי שיודעים מהם אפליה וגזענות, מהם חיים ללא כבוד וללא כל זכות, יבטיחו שאפשר אחרת.
אלא שאיכשהו תמיד יש דברים יותר חשובים לדאוג להם, להשקיע בהם, שהרי מלחמת הקיום והביטחון דורשים משאבים רבים. והתוצאה היא שזכויות האדם שלך ושלי אינן בסדר העדיפויות. ואולי השמירה על ביטחוננו הייתה קלה יותר לו שמרנו על זכויות האדם?
לקראת יום זכויות האדם הבינלאומי בואו נעצור רגע לחשוב למה זה כך. למה אנחנו שבויים ברעיון שאי אפשר אחרת? הבה נבדוק את עצמנו, כחלק מהחברה, ונעשה את חשבון הנפש האישי והציבורי. בואו נעשה אותו באומץ ובאחריות, ונחפש בתוכנו את התשובה לשאלה מדוע איננו שוברים את קשר השתיקה.
יום זכויות האדם הוא הזדמנות טובה לחשוב מה אנו מייחלים לעצמנו, למשפחתנו ועבור ילדינו ולענות על השאלה באיזה מקום אנחנו רוצים לחיות.
הגיע הזמן להתפכחות, להתעוררות – למודעות. אם נחשוב על הבעיות בפרספקטיבה של זכויות אדם, דברים יתחילו לזוז. אם לא נקבל כמובן מאליו הכרחי את הפגיעה בזכויותינו, נביא לכך שמקבלי ההחלטות שאנחנו בחרנו יתחילו לנהוג אחרת. השינוי במודעות צריך לבוא מבפנים וממסה של אנשים שאיכפת להם. זה לא יקרה בלעדינו.
בואו נחליט שנהפוך את העשרה בדצמבר ליום חשבון הנפש. אם בימים הבאים נתחיל לחשוב ולדבר יותר, הזכויות יהיה על סדר היום. ואז יגיעו גם המעשים.
בואו נעשה זאת למען עצמנו, כדי שנחיה בחברה צודקת יותר, מכבדת יותר ומאפשרת יותר – לכולנו.
טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח לישראל
פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-9.12.07
