מסביב לעולם כבר היללו את האופן בו המחאה החברתית בישראל כללה את המאבק למען זכויות הבדואים בנגב, אבל ממשלת ישראל החליטה להמשיך ולרמוס אותם
מאמר המערכת של הגרדיאן הבריטי פרגן לפני ימים ספורים, ובצדק, למאבק החברתי בישראל – וזאת, במידה רבה "על הכללת אלה שנמצאים בתחתית החברה בכל מובן, הבדואים. האפליה ממנה סובלים ערבים ישראלים, המהווים חמישית מהאוכלוסייה, היא 'הפיל בחדר' בכל דיון על אודות צדק חברתי. זו דרישה אוניברסאלית ולא מגזרית, ומשבוטאה – יהיה קשה לעוצרה".
מילים יפות ושבחים ראויים. אלא שבתחילת השבוע (11/9) ממשלת ישראל בחרה להחליט להפך: שצדק חברתי הוא דווקא עניין מגזרי ולא אוניברסאלי – ולהדיר ממנו את בני האדם שמאז קום המדינה סבלו אולי יותר מכל קבוצה אחרת מאפליה, נישול וקיפוח ממוסדים. צדק חברתי? לא לבדואים. שהרי החלטת הממשלה בעד אישור "מתווה פראוור" ליישום המלצות ועדת גולדברג מינואר 2009 אינה אלא כותרת ממלכתית, שמאחוריה מסתתרים גניבת דעת ואכזריות.
גניבת דעת, שכן העיקרון המרכזי עליו המליצה ועדת גולדברג היה הכרה בכפרים "הלא מוּכּרים" ככל שניתן. אבל איך ניתן בכלל לטעון שמתווה הסותר את העיקרון המרכזי של הוועדה עליה הוא מסתמך מהווה יישום של המלצות אותה ועדה?
אכזריות, שכן התוצאה של גניבת הדעת הזו, המגובה כעת בהחלטת ממשלה, עלולה להיות עקירה כוחנית של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, מאדמתם. אנשים אשר רבים מהם גרים באוהלים שלא מתוך בחירה ולא לצורך מחאה. אנשים אשר כבר סובלים עשרות בשנים ממחסור והזנחה שיטתיים – או בלשונו של הגרדיאן "לא רק אי השוויון השורר כעת בחברה הישראלית, אלא גם אי השוויון המובנה בה".
האמת: הבדואים ישבו בנגב לפני קום המדינה
ועדת גולדברג עצמה, בראשות שופט בית המשפט העליון, כונתה "הוועדה בעניין הסדרת התיישבות הבדואים בנגב". צדק? כדאי אולי להזכיר את סדר הזמנים, שכן אפשר לסבור בטעות כאילו קמה מדינת ישראל, ואחרי כן באו בדואים ו"התיישבו" בנגב, והנה כעת באה המדינה לעשות סדר בדרום.
האמת, כמובן, הפוכה: הבדואים ישבו בנגב דורות טרם קום המדינה. למעשה, בדואים רבים כבר הועברו בכפייה על ידי המדינה בשנות החמישים, על מנת לרכזם באזור מצומצם של הנגב המזרחי. מאז חלפו עשרות בשנים, וכעת המדינה רוצה לשוב ולנהוג באזרחיה בכזו כוחנות?
הדרך הנכונה לפתרון המשבר בנגב כבר הותוותה לפני למעלה משנתיים, בהמלצות ועדת גולדברג: רק תוכנית שתעשה בשיתוף התושבים הבדואים ובהסכמתם, ועל בסיס הכרה בכפרים כפי שהמליצה ועדת גולדברג, תביא לפתרון ממשי ולשגשוג מיוחל עבור כל תושבי הנגב, ערבים ויהודים כאחד.
לא יהיה צדק חברתי אם הדברים לא ישתנו עבור הבדואים
גישה כזו, גישה אוניברסאלית המבקשת את טובתם של כל האזרחים ללא אפליה, המכירה בשנות הקיפוח ומבקשת לתקן, היא ההסתכלות הכופרת בהפרד ומשול הממשלתי. זו גישה הרואה בחינוך זכות אוניברסאלית, ולכן אי אפשר לקבל מצב בו ילדים נדרשים ללכת קילומטרים כי לא בונים להם בית ספר.
זו גישה הרואה בבריאות זכות אוניברסאלית, ולכן אי אפשר לקבל מצב שהרשויות לא מוכנות להקים לאנשים מרפאות ביישוביהם ואפילו על החיבור לחשמל צריך להיאבק. זו גישה של זכויות אדם, שוויון וצדק חברתי.
מאות אלפי ישראלים בכיכר המדינה שמעו שדברים חייבים להשתנות: "אם את תושבת ירוחם – הדברים חייבים להשתנות… אם אתה ממפוני גוש קטיף – הדברים חייבים להשתנות. אם את בדואית – הם חייבים להשתנות".
אכן, לא יהיה בישראל צדק חברתי אם הדברים לא ישתנו גם עבור הבדואים, אבל לא שינוי כוחני ומנשל כמו זה שאישרה הממשלה הבוקר, אלא שינוי צודק ואנושי כמו זה שמאות אלפי ישראלים הפגינו עבורו.
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-13.9.11
