סמי מיכאל
זו שעתה היפה של ישראל מראשיתה. שום אסון טבע, שום מלחמה, אף אירוע משמח או עצוב לא הפכו את הפסיפס התרבותי, הדתי, הלאומי למחנה אחד תאב חיים כמו תנועת המחאה החברתית, שאנו זוכים להיות עדים לה היום. יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים תקעו יתדות בחוצות המרכז והפריפריה בתביעה הומנית צודקת – אנו רוצים לאכול בכבוד את אשר בזיעת אפנו יצרנו בכבוד. ישראל היא מדינה עשירה היום, לא בזכות נדבות שניתנו לה. היא עשירה ומשגשגת בזכות חריצותם וחוכמתם של בנותיה ובניה. על כן אין שום הצדקה לשסעים המבישים שמסכנים את יציבותה של החברה.
ישראל לא נתונה כעת במלחמה הרסנית, לא מוטל עליה מצור מבחוץ, אניות ומטוסים מובילים אליה וממנה שיטפון של סחורות צריכה חיוניים ומוצרי מותרות. אין כל סיבה להאמרת המחירים, לבד מחמדנותם של לווייתנים תאבי בצע וחסרי מצפון, לבד מממשל שמרשה רווחים של מיליארדים לטפילים והשולל גבינה, קורת גג והשכלה בת השגה לילדי המדינה. לכן המאבק הנוכחי כל כך צודק וחיוני.
היו תנועות מחאה לא מעטות בהיסטוריה הישראלית, למן ההתפרצויות במכלאות האנושיות שפרחו במעברות בשנות החמישים, דרך אירועי הפנתרים השחורים בשנות השישים, ואחר כך בתנועת המחאה התוססת בשנות השבעים עקב מלחמת יום הכיפורים, וכלה בהתקוממות הערבים בצפון ובמשולש בשנות האלפיים. אך תמיד היו אלה נחשולים שהעסיקו פלח קטן מהאוכלוסייה, בעוד חלקים אחרים ורבים של החברה מפנים להם גב אדיש. בתנועת המחאה החברתית הנוכחית מתקיים התנאי להצלחתה של כל תנועת מחאה צודקת. כל המהפכות שהצליחו, הגיעו להישגיהן בזכות החיבור בין הדלק למנוע, בזכות הברית בין המעמד הבינוני לבין המעמד הנמוך. זה קרה במהפכה הצרפתית, זה התרחש בתוניס ובכיכר התחריר בקהיר ואנו עדים לחיבור זה היום בסוריה ובלוב.
לא דיקטטורה אכזרית מתייצבת לפנינו, אלא ממשל תלוש שמכר את נשמתו לבעלי הממון. הוא לא חזק הממשל הזה, הוא לא חכם, הוא גם לא מוכשר, אלא רק ממשל אטום לסבל עמו ולחיץ בידי גורפי הממון. אין הוא מסכן את תנועת המחאה החברתית המופלאה. עם זאת, תנועות זקוקות למעוף, לתושייה וליצירתיות. תנועות צריכות להימנע מדריכה במקום. טוב שקיימים מחנות אוהלים, טוב שנערכות עצרות במקומות מסודרים. טוב שמתקיימות מחר עצרות. זו זעקה אמיתית, קיומית. עתיד החברה הישראלית תלוי במפלתה של המחאה או בניצחונה. יש מען וכתובת לאלה שהביאו אותנו עד הלום: מול ביתו של כל חבר כנסת צריך להציב אוהל מחאה. יזכור כל חבר כנסת בבואו לביתו ובצאתו מי בחר אותו ולשם מה נבחר. מול ביתו של כל סגן שר יש להציב חמישה אוהלים, מול ביתו של כל שר 10 אוהלים. קיימת אינפלציה של שרים וסגניהם ונצטרך על כן להרבה אוהלים. לפחות שנזכיר להם מכיסו של מי הם ניזונים.
רצון לא חסר לנו, המוטיבציה לוהטת בלב הצעירים שדורשים בנחישות לשנות את פני החברה ולהבטיח את עתידם, שהוא עתיד החברה הישראלית. המחויבות למחאה בוערת בעצמותיהם של תושבי הצפון המוזנח, הדרום העזוב לנפשו והמרכז התוסס. מזלנו שפר עלינו ואין אנו צריכים לשפוך את דמנו כשם שעשו ועושים בניהם של שכנינו, אבל אנו צריכים לנוע, תמיד לנוע ולא לתת ליריב האטום את האפשרות לנוח.
המאמר פורסם באתר הארץ ב-2.9.11
