ליזה רוזובסקי
האם כשאביגדור ליברמן וצאן מרעיתו ממתגים את מחאת האוהלים כ"צרות של עשירים", הם מביאים בחשבון את הציבור שאותו מפלגת "ישראל ביתנו" מתיימרת לייצג – העולים מברית המועצות לשעבר – המגזר שכמעט ולא מרים את קולו במחאה הנוכחית?
לפי כל הנתונים, הציבור הזה רחוק מאוד מלהיות עשיר, וצרות בתחום הדיור לא חסרות לו. למעשה, הוא הנפגע הראשי ממחירי הדיור בישראל. בנייתו של דיור ציבורי בישראל הופסקה על ידי ממשלת נתניהו הראשונה, בזמן שליברמן היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה. זה קרה שש שנים אחרי תחילת גל העלייה הגדול מברית המועצות.
נתעלם מהניסיון הציני של ממשלת נתניהו הראשונה "לפצות" את החלשים מבין העולים באמצעות פרויקט "מקבצי הדיור" ("קופסאות גפרורים" צפופות שהמדינה שילמה עליהן מחירים מופקעים לקבלנים); לא נדבר על דו"ח מבקר המדינה משנת 2010, שחשף כי התנאים בדיור הציבורי שעוד נותר "גורמים לפגיעה בכבוד האדם", ולא ננסה לחשב כמה עשרות מיליארדים הרוויחו משכירי הדירות על חשבון עולי שנות ה-90. גם בלי כל אלה ברור לחלוטין, שהפרטת שוק הדיור בישראל ועליית המחירים פוגעות בראש ובראשונה במי שאין ברשותו דירה. לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2008 רק 47% מהעולים, פחות ממחצית, היו בעלי דירות.
נשאיר בצד את העולים הצעירים, שהוריהם לעולם לא יוכלו לעזור להם ברכישת דירה, ואת עשרות אלפי האנשים שעלו ארצה בגיל הביניים, משתכרים שכר מינימום ואין להם סיכוי לצבור פנסיה מכובדת. נתרכז רק בחלשים שבחלשים. יש בארץ 140 אלף משפחות שחיות מקצבאות זיקנה והבטחת הכנסה, ומקבלות סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון. מדובר בקשישים, אמהות חד-הוריות, נכים. רובם המוחלט – עולים מברית המועצות. מענקי הסיוע לא הותאמו למדד המחירים כבר שנים. סכום המענק לאדם בודד הוא 650 עד 1,000 שקל בחודש. מענק למשפחה הוא 700 עד 1,250 שקל בחודש. בסכומים האלה לא ניתן לשכור אפילו חדר – בטח לא במרכז הארץ. את היתרה מוציאים העולים הקשישים מקצבת הבטחת ההכנסה שלהם (כ-2,700 שקל ליחיד, כ-4,000 שקל לזוג). רוצים לדעת מה נותר לשאר ההוצאות המתחייבות – תרופות, תחבורה, אוכל, חשמל? הפעילו את הדמיון.
אז למה לא שומעים את הרוסים, אתם שואלים? אולי אנחנו ממושמעים מדי, שבויים מדי בקסם המלים "השוק החופשי", מיואשים מדי. אולי החלשים מבינינו לא יודעים עברית ברמה מספקת כדי לתפוס במה. תהיה הסיבה אשר תהיה, השתיקה הזאת הרת אסון: בתוכניות שנתניהו הציג כתשובה למחאה אין אזכור של בעיית העולים, וגם לא יהיה. אם זה המצב עכשיו, כשהמחאה בשיאה, מה יקרה כשיעבור זעם? מי יאמר את דבר העולים? מי ידאג להם לעת זיקנה?
מה שבטוח – זה לא יהיה ליברמן. אבל מישהו חייב לעשות את העבודה. אחרת, כל תוצאה שתניב מחאת הדיור תחטיא את הנפגעים העיקריים של משבר הדיור. הגיע הזמן שעולי ברית המועצות יפסיקו להיות שוכרים ממושמעים, צייתנים וציניים, יתאחדו ויעשו קצת בלגאן לבעלי הבית בירושלים. אחר כך יהיה מאוחר.
הכותבת היא עיתונאית בתקשורת הרוסית בישראל, ועובדת האגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר הארץ ב-16.8.11
