טלי ניר
מהמאהלים פורצת הבשורה לכל מקום: מחסום הבושה השתחרר וכולם מדברים. אחרי שכל אחד מאיתנו סבל בשקט וחשב שרק הוא לא הצליח להשיג מקום עבודה מספיק משתלם ושרק הוא לא עומד בהוצאות השוטפות, באו המאהלים והעירו אותנו. פקחו את עינינו להסתכל מסביב ולהבין שהמצוקה האישית היא בעיה לאומית.
וכך, כולם מדברים – במקומות העבודה, בשיחות המשפחתיות, במפגש עם החברים ועם ההורה-של-החבר-של-הילד בגן, כולם משווים את גובה ההוצאות, המשכנתא, החוגים, סל הקניות בסופר וכל השאר. מספרים על התרופות שעליהם ויתרו ועל הפעילות לילדים שמאד רצו, אבל לא יכלו לתת, כל אחד והכאב האישי מאד שלו. באיזו הנאה של מי שהשתחררו מעול כבד אנו פותחים את הלב ומודים כמה קשה כאן.
המצוקה האישית הופכת לבעיה לאומית
הצטרפותן של עוד ועוד קבוצות למחאה בכל יום שעובר מדגים גם הוא את עומק השבר. שהרי לא רק הרופאים והעובדות הסוציאליות נאנקים, אלא גם ההורים, הרפתנים, הפסיכולוגים, המורים והגננות, מנותקי המים, ארגוני העובדים, הרשויות המקומיות, הרוסים, הערבים, כולנו. מאילת ועד קריית שמונה.
זהו שלב של קתרזיס לאומי הכרחי, שיש בו מידה של עונג סאדו-מזוכיסטי בצד כאב גדול. פתאום זו כבר לא בעיה אישית ומקומית ואצל אחרים ממש לא יותר טוב.
כבר חודש שאני מסתובבת בין מאהלים, מכפר סבא לתל אביב לאשקלון וחזרה לתל אביב, פוגשת פנים אל פנים מאות אזרחים במפגש ישיר ואישי ומיוחד במינו. הסיפורים ששמעתי בשבועות האחרונים, ואני בטוחה שגם כל אחד מכם, גרמו לי למועקה גדולה.
את הסטטיסטיקות של גובה השכר המגוחך של רוב הציבור, יוקר המחיה ומימדי העוני ואי השוויון אני מכירה מקרוב. במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח, שמעתי גם לא מעט סיפורי מצוקה וחזיתי גם ברגעים של תקווה ושינוי. ובכל זאת, כעת, כשהסיפורים האישים על החורבן האישי מציפים את השיחות בכל מקום, מקבלת הבעיה הלאומית מימד של מוחשיות צובטת.
האם לשפל הזה היינו צריכים להגיע כדי להתעורר?
מה שברור הוא שהתעוררנו. ועם ההתעוררות באה ההבנה שגורם אחד מחבר בין הסיפורים של כולנו – ממשלות ישראל שחשבו שהזכויות שלנו הן לא באחריותן. ממשלות מימין ומשמאל שכבר למעלה משני עשורים סבורות כנראה שחינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה הן מותרות, ולכן הן בחרו לפגוע בכל אלו אנושות. התוצאות מורגשות בבית של כל אחד מאיתנו.
בואו נמשיך לדבר. בואו נמשיך להקשיב. בואו נדאג שהנושא לא ירד מסדר היום. אם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה כאן, זה הזמן שלנו להבין זה את זו, להרגיש את עומק הכאב, לקלוט לעומק מה קרה לנו. הרי אי אפשר לעבור על זה בשקט, אסור לתת לזה לשקוע. יש לנו אחריות עצומה לשינוי שיכול להתחולל פה, כבר עכשיו או ביום לא רחוק.
בשביל שינוי אמיתי, אנו זקוקים להנהגה שמחויבת אלינו ולזכויותינו לקיום בכבוד. לא ברור אם ממשלת נתניהו תשנה כיוון ותתחייב לכך, אבל יום יבוא והנהגה כזו תקום. הנהגה שתשים אותנו במרכז ותממש את האחריות שלה לזכויות החברתיות שלנו.
בשבועות האחרונים הוכיח הציבור בישראל שהבית יקר לנו, תרתי משמע. כדי שהוא ימשיך להתקיים, אנו זקוקים לחלוקה צודקת של משאבים ושל הנטל, שתאפשר לכל אחת ואחד מאיתנו לפתח את זהותה ויכולותיו. אם זה יקרה או לא, זה תלוי בנו, במידה שבה נמשיך ונקשיב, נמשיך ונדרוש, נמשיך ונדבר, עד שייוולדו המנהיגים שמרגישים כמונו.
הכותבת היא מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות-כלכליות באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר mako – חדשות 2 ב-15.8.11
