הביקורות שמדברות על מאבק ללא מטרות פשוט אינן רלבנטיות: מחאת האוהלים הביאה לשיח כלכלי-חברתי אחר, וזה כבר הישג עצום
טלי ניר
כמה שאנחנו אוהבים לחבק ולעקם את הפרצוף בו זמנית. להתלהב ומיד למצוא מה לא טוב. זו נטייה אנושית מוכרת לראות את מחצית הכוס הריקה גם כשיש זיקוקי דינור בשמים. בהקשר של המאבק החברתי הנוכחי הנטיות האלה מיתרגמות לתמיכה ציבורית גבוהה בצד קולות אין-ספור של ביקורת. בין הביקורות יש אחת מטרידה במיוחד, וזו הטענה שלמאבק אין סיכוי כי הציבור לא רוצה לשנות את השיטה. הטיעון הזה רואה במפגינים אנשים שרוצים שיהיה להם יותר כסף כדי שיוכלו לקנות יותר, כלומר, מי שאימצו את שיטת הקפיטליזם החזירי ולא מי שמתנגדים לו.
ברור שהמיליונים שתומכים במאבק עושים זאת בעיקר כי נמאס להם לא לגמור את החודש. נמאס להם להיחנק מהמשכנתה ושהמשכורת לא מספיקה לכסות גם את הגן של הילד, גם את האוכל במקרר וגם את הביטוח הרפואי. הם לא מדברים על שיטה ולא רוצים להחליף אותה, כי זה נשמע מאד גדול ובומבסטי וכי מפחיד לשנות את הכול.
הקישור של הכאב והמצוקות לכך שיש שיטה, שיש מדיניות ממשלתית שגורמת לכל אלה, הוא לא ברור מאליו. הוא דורש ידע והבנה של שיטות כלכליות וחברתיות והתעמקות שכמעט לא קיימת בשיח הציבורי בישראל כבר יותר מדי זמן. לא שזה כזה מסובך, פשוט צריך היה לדבר על זה קצת יותר. למשל, רבים אינם מודעים לעובדה ששירותים חברתיים הופרטו, שהציבור לא נשאל אם הוא מוכן לשלם יותר על בריאות, על חינוך לילדים ועל מוצרים בסיסים כמו דלק ומים. הוא לא דן בשאלה אם הממשלה צריכה שתהיה לה מדיניות דיור או לא, ומה זה בכלל אומר.
זה לא מקרה. כמדינה עם מצב ביטחוני מעורער קבוע, היה קל מאד לפוליטיקאים לא לעסוק בשאלות האלה, ומי שהובילו את העסק עשו זאת בתחכום ובאדישות. הם לא שיערו כנראה לאיזו תחתית תוביל אותנו שיטה שמתעלמת מצרכים חברתיים ומטפחת קיצוצים והפרטות של שירותים חברתיים. כשעושים את זה במשך שלושה עשורים רצופים, והתוצאות המצטברות הורסות את המדינה, מגיע היום שבו ההמונים לא יכולים לשתוק יותר, גם אם הם לא יודעים להגיד שזו הייתה שיטה.
אנחנו בהתחלה של שינוי השיח. לכולם ברור שחינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה אינם מוצרי צריכה אלא זכויות אדם בסיסיות. עכשיו מתחילים לדבר על השיטה, על המדיניות שלקחה אותם מאיתנו. זה תהליך ארוך של הבשלה עבור ציבור שלם, וייקח זמן עד שהמציאות תראה אחרת, אבל העיקר שזה התחיל. מחצית הכוס המלאה של המאבק הזה היא שמתחילים לשמוע ולדבר אחרת.
לכולנו יש אחריות להשתתף בשיח ולהשפיע על מקבלי ההחלטות. זו המשמעות של להיות אזרח שאכפת לו. לממשלה אני מציעה להפסיק להתבכיין שהמפגינים לא מציבים דרישות סבירות. אם היא באמת קשובה לציבור, היא צריכה להודיע על צעדים מיידיים ולהכין בתוך שבועות תוכנית רחבה, שתכלול את השינויים התקציביים והחקיקתיים הנדרשים. בשביל זה היא ממשלה.
הכותבת היא מנהלת מחלקת זכויות חברתיות-כלכליות באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם במגזין G של גלובס ב-4.8.11
