ההתמודדות החוק הישראלי עם תופעת נישואי הקטינות

כתיבה: עו"ד סוניה בולוס, דצמבר 2006
 
 

הקדמה

 
התופעה של נישואי קטינות היא אחד מהסממנים המובהקים לאפליית נשים בחברה ולהתייחסות אליהן כאל נחותות מגברים. השימוש במונח "נישואי קטינות" מכוון להדגיש שמדובר בתופעה שקורבנותיה העיקריים הן נערות; המקרים של נישואי קטינים הינם נדירים. ארגוני זכויות אדם רבים מעדיפים להשתמש בביטוי "השאת קטינות", משום שמרביתם של נישואי הקטינות לא נערכים מתוך רצון חופשי ובהסכמה מלאה. תופעת נישואי הקטינות קשורה קשר הדוק לתפישות סטריאוטיפיות, שעל-פיהן מקומה הטבעי של האישה הוא בבית, והתפקיד העיקרי שלה הוא לידת ילדים וגידולם. זאת ועוד, בחברות שמרניות נישואי קטינות משמשים ככלי לשליטה במיניותה של האישה. עידודן של חתונות, ולעיתים אף כפייתן על קטינות, משמש ערובה לאי קיומם של יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין.

על פי תפישות עולם אלה, שאינן רואות בעין יפה כל ניסיון של האישה לחפש לעצמה תפקיד השונה מהתפקידים המסורתיים של בת, רעייה ואם, נישואין בגיל צעיר הם תופעה מקובלת ואף רצויה. הדבר תקף שבעתיים כשמדובר בנערות הנולדות למשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שבהם סיכוייה של הנערה לרכוש השכלה גבוהה ולהשתלב בשוק העבודה בענפים המניבים שכר מכובד הינם קלושים. בנסיבות אלו, בעיני המשפחה לפחות, אין כל הצדקה לדחיית נישואיה של הנערה, במיוחד כשנישואיה משחררים את המשפחה מנטל כלכלי מיותר(*1).

קיימת אפוא חשיבות עליונה לקביעת גיל מינימלי לנישואין בחוק, כדי להגן על רבבות של קטינות מפני תופעה זו. בנוסף, הטלת עונש על כל הנושא קטינה, ועל כל מי שעורך נישואין כאלה או מסייע בכל תפקיד שהוא בעריכתם, היא חיונית לצורך מיגורה של תופעה זו.
 

נישואי קטינות כפגיעה בזכויות יסוד של הנערות

 
נישואי קטינות מהווים פגיעה חמורה בזכויות יסוד, שכל נערה אמורה ליהנות מהם. ראשית, נישואי קטינות שוללים מהקטינה את זכות היסוד השמורה לכל אדם באשר הוא להיכנס לברית הנישואין בהסכמה חופשית ומלאה. זכות זו הוכרה עוד בימי הרומאים, והיא מעוגנת במספר אמנות והכרזות בינלאומיות, ובכללותן ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966 והאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה משנת 1977. יודגש, כי האמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989 קובעת, כי ילד הוא כל מי שלא מלאו לו שמונה-עשרה שנים. בשנת 1964 התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם האמנה בדברConsent to Marriage, Minimum Age for Marriage. אמנה זו מעגנת את זכותו של כל אדם להינשא מתוך רצון חופשי, ומחייבת את המדינות שאשררו אותה לקבוע בחוק גיל מינימלי לנישואין. עקרונות אלה הודגשו ביתר שאת בהערה כללית מס` 21 של האמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים, שבה נדרשו המדינות שהן צד לאמנה לקבוע בחוק גיל מינימלי לנישואין ולהבטיח, כי לא יהיה כל תוקף משפטי לנשואי קטינות(*2).

כשמדובר על הבעת הסכמה להתקשרות בנישואין ע"י מי שטרם מלאו להם שמונה-עשרה שנה, הרי לא מדובר בהסכמה אותנטית, המבוססת על ידיעה ועל הבנה מלאה של השלכות ההחלטה להינשא ושל ההתחייבויות הנובעות מקשר הנישואין. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי קטינה שטרם מלאו לה שמונה-עשרה שנה אינה מבוגרת דיה כדי לקבל החלטה הרת גורל דוגמת ההחלטה להינשא. יתר על כן, במקרים רבים הסכמתה של הקטינה לנישואין נובעת (או לכל הפחות קשורה) מלחץ שמפעילות עליה משפחתה או סביבתה, או מהמסרים הסמויים שמשדרת לה סביבתה אודות "הכדאיות" שבברית הנישואין. במקרים אחדים נכפים הנישואין על הקטינה, שאין לה כל סיכוי או יכולת להתנגד להם.

זוגות רבים, שבהם האישה נישאה בהיותה קטינה, נקלעים לקשיים גדולים, וחלקם הגדול של נישואין אלה עולה על שרטון. כך, למשל, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2004, 9.8% מהגרושות הערביות המוסלמיות הן מתחת לגיל 19, ו-23% מהגרושות הערביות המוסלמיות הן בגילאים 20-24 (*3). תמונת מצב דומה עולה גם מנתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, שעל-פיהם 28% מהנשים שהתגרשו בשנים 1996-1999, היו מתחת לגיל 20 (*4).

מעבר לפגיעה בזכות היסוד של הקטינות להיכנס לברית הנישואין מרצונן החופשי, תופעת נישואי הקטינות גוררת פגיעה בזכויות יסוד אחרות המוקנות לנערות, שעל חלקן נעמוד בקצרה.

על-פי נתונים שאסף ארגון UNICEF, קטינות נשואות, חשופות באופן מוגבר לאלימות במשפחה(*5). למשל, מחקר שנערך במצרים העלה, כי 29% מכלל הקטינות הנשואות נפלו קורבן לאלימות, ו-41% מתוכן סבלו מאלימות גם בתקופת ההיריון(*6). מחקר אחר שנערך בירדן בשנת 2000 העלה, כי 26% מהמקרים המדווחים על אלימות במשפחה, מתייחסים לאישה נשואה מתחת לגיל 18.(*7)

נישואין בגיל צעיר פוגעים בבריאותה הפיסית והנפשית של הקטינה. ברובן המכריע של נישואי קטינות, הנערה נכנסת להריון בסמוך לעריכת טקס הנישואין(*8). היריון בגיל צעיר פוגע בבריאותה של הקטינה, ובמדינות העולם השלישי נערות רבות מוצאות את מותן כתוצאה מסיבוכים הקשורים לעצם הלידה בגיל מאוד צעיר, או שהן עוברות הפלות רבות(*9). על-פי נתוני UNICEF, תמותה הקשורה להיריון וללידה היא סיבת המוות המובילה בעולם בקרב נשים בגילאים 15-19.(*10) זכותן של נשים בכלל, ושל נערות בפרט, ליהנות מבריאות ברמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה, מעוגנת באמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות ובאמנה לזכויות הילד. היריון בנסיבות האמורות פוגע בזכות זו. זאת ועוד, האמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים מעגנת את זכותן של נשים ליהנות משירותי בריאות באופן שוויוני, כולל שירותי תכנון המשפחה, וכן מחייבת את המדינות שהן צד לאמנה להבטיח את זכותן של נשים להחליט באורח חופשי על העיתוי ועל מספר הלידות של ילדיהן. ספק רב אם לקטינה יש כוח להחליט עבור עצמה ובאופן חופשי בעניינים אלה.

הנטל והאחריות הנובעים מקשר הנישואין והציפיות של הסביבה מהנערה שתתפקד באופן אחראי פוגעים בבריאותה הנפשית של הקטינה. לעיתים רבות הקטינה נקלעת למצוקה נפשית קשה, מכיוון שאין ביכולתה, בהיותה צעירה וחסרת ניסיון חיים, להתמודד נפשית עם הנישואים ועם ההורות גם יחד. לחצים אלה פוגעים בבריאותה הנפשית ובזכותה להתפתחות ככל קטין אחר. זכותם של קטינים להתפתחות מעוגנת באמנה לזכויות הילד. האמנה מכירה בכך שהקטין מצוי בתהליך דינמי של התפתחות והתבגרות, והיא מטילה על המדינות שהן צד לה חובות פעולה קונקרטיות בתחומי חיים נרחבים, על מנת להבטיח את התפתחותו התקינה של הקטין: לא רק זו הפיסית, אלא גם הנפשית, החברתית והרוחנית. הזכות להתפתחות במובן הזה היא ערובה מרכזית להכנתו המלאה של הקטין לקראת חיים עצמאיים. נישואיהן של קטינות רבות שוללים מהן את הזכות הבסיסית לפתח את אישיותן באופן תקין, מכיוון שהם כופים עליהן מציאות קשה, שקטינות אלו אינן אמורות להתמודד איתה, וקוטעים את התהליך ואת הקצב הטבעי של התפתחותן.

לסיום נדגיש, כי אחת הפגיעות המיידיות והבולטות לעין הנובעות מנישואי קטינות היא שלילת זכותן של קטינות אלו לחינוך. מרביתן של הנערות הנישאות בטרם מלאו להן שמונה-עשרה שנה, נושרות מבתי הספר ואינן רוכשות השכלה ברמות גבוהות יותר(*11). למשל, על-פי נתוני משרד החינוך הפלסטיני 47.4% מהנערות שנשרו מהלימודים בשנת הלימודים 2000-2001 עשו זאת כדי להתחתן(*12). אין צורך להכביר מילים על חשיבותו של החינוך. זכותן של הנערות לחינוך מעוגנת ברוב האמנות שהובאו לעיל. כמו כן, הפגיעה בזכותן לחינוך גוררת מניה וביה פגיעה בזכותן לשוויון בשוק העבודה. סיכוייהן של הנערות הללו להשתלב בשוק העבודה הינם נמוכים. גם אם חלקן יצליח להשתלב בשוק העבודה, האופציה היחידה שעומדת בפניהן היא השתלבות בענפים שאינם דורשים הכשרה או כישורים מיוחדים, ומטבע הדברים הם מניבים הכנסות נמוכות ותנאי העבודה בהם ירודים.
 

האיסור על נישואי קטינות בחוק הישראלי

 
הניסיונות למגר את תופעת נישואי הקטינות בישראל החלו בשנות החמישים, כשנחקק חוק גיל הנישואין, התש"י-1950 (להלן – חוק גיל הנישואין). ברם, וכפי שיפורט להלן, חוק זה אינו עולה בקנה אחד עם ההתפתחויות במשפט זכויות האדם הבינלאומי בנוגע לנישואי קטינות. חוק גיל הנישואין אוסר על נישואין של נערה או של נער שלא מלאו להם שבע עשרה שנה, וקובע, כי כל הנושא אותם, וכן כל מי שעורך נישואין כאלה או מסייע בכל תפקיד שהוא בעריכת נישואין אסורים על פי חוק, ובכלל זה הורים ואנשי דת, דינו מאסר של שנתיים או קנס. הטעם להטלת איסור על עריכת נישואין אלו הוא הגנה על נערות מפני השלכותיה של תופעה פסולה זו, וכלשונו של השופט ברק (כתוארו אז): "מאחורי כלל זה עומדת ההשקפה, כי על החברה לשמור על הנערה, אשר, לעיתים קרובות, מטעמים קצרי טווח משלה ותחת לחץ הוריה, מבקשת להינשא, והיא אינה בשלה לכך, לא מבחינה פיסית ולא מבחינה רגשית. יצירת תא משפחתי וגידול ילדים הם זכות וחובה, אשר דורשים בגרות נפשית וגופנית, אשר לפי הגישה החקיקתית נערה, שטרם מלאו לה שבע-עשרה שנים, אינה נהנית מהם"(*13). בד בבד, חוק גיל הנישואין מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה להתיר נישואין של נערה או של נער שלא מלאו להם שבע עשרה שנים במקרים הבאים:

• נישואי נערה – אם ילדה או הרתה לאיש אשר לו ברצונה להינשא;
• נישואי נער – אם האישה אשר ברצונו לשאת הרתה לו או ילדה לו;
• נישואי נערה או נער – אם מלאו להם שש-עשרה שנה ולדעת בית המשפט קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר זה.

קריאת פסקי הדין המועטים שדנו בבקשות להתרת נישואי קטינות בהסתמך על חריגים אלה, מלמדת, כי המגמה של בתי המשפט היא לצמצם את פרשנותם של החריגים, מחשש כי פרשנות רחבה תרוקן את האיסור מכל תוכן. בכל אותם פסקי דין נקבע, כי עקרון העל שמנחה את בית המשפט הוא טובתה של הנערה. כך, למשל, נקבע, כי למרות שהריון מהווה שיקול מרכזי ששומה על בית המשפט לשקול עת הוא דן בבקשה למתן היתר נישואין, שיקול זה אינו שיקול בלעדי, ובמקרים שבהם טובת הנערה מחייבת אי מתן היתר כמבוקש, בית המשפט לא יתן את ההיתר גם אם הנערה בהיריון(*14). לגבי קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות מתן היתר, בית המשפט העליון לא ראה לנכון לקבוע קריטריונים נוקשים ומבחנים מדויקים להגדרת אותן נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק סטייה מן הכלל האוסר נישואי קטינות. יחד עם זאת נקבע מפורשות, כי הסכמתה של הנערה לנישואין, הסכמת הוריה של הנערה ו/או האפוטרופוסים שלה, מנהגי העדה שאליה היא משתייכת וכן הכנות לטקס הנישואין אינם מהווים נסיבות חריגות המצדיקות מתן היתר לנישואין(*15).

יצויין, כי על אף קיומו של איסור על נישואי קטינות שטרם מלאו להן שבע-עשרה שנה, נישואין אסורים על פי חוק אינם בטלים מעיקרם (Void) אלא הם ניתנים לביטול (Voidable). החוק קובע מסגרת של זמן שבמהלכה הקטינה, הוריה ו/או האפוטרופוסים שלה ופקידת סעד יכולים לפנות לבית המשפט ולבקש את ביטולם של הנישואין(*16).

כאמור לעיל, חוק גיל הנישואין אינו מספק הגנה מקסימלית לקטינות מפני הפגיעה הצפויה להן כתוצאה מהתקשרותן בנישואין. ראשית כל, בשונה מהאמנה לזכויות הילד ומחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, אשר קובעים כי קטין הוא כל מי שלא מלאו לו שמונה-עשרה שנה, קובע חוק גיל הנישואין כי קטינה היא מי שטרם מלאו לה שבע-עשרה שנה, ואילו נערה שמלאו לה שבע-עשרה שנה היא מספיק בגירה כדי להתחתן. יודגש, כי רוב נישואי הקטינות נערכים על פי החוק, דהיינו בין הגילאים שבע-עשרה ושמונה-עשרה. חוק זה יצר מצב אבסורדי, שעל פיו מותר לנערה בת שבע-עשרה להתחתן ולהקים משפחה, אך במקביל אסור לה לקנות אלכוהול ואף לבצע פעולות משפטיות אחרות, שהשלכותיהן רחוקות מלהיות הרות גורל בהשוואה להשלכותיו של קשר נישואין בגיל צעיר.

חברה ששמה את טובתם של קטינים בראש מעייניה חייבת לתת ביטוי מעשי לדאגתה לרווחתם של הקטינים, ולספק להם הגנה רחבה ואפקטיבית מפני כל פגיעה צפויה בהם. חוק גיל הנישואין מהווה התנערות של המדינה מחובתה לדאוג לרווחתם של הקטינות שמלאו להן שבע-עשרה שנה. זאת, כתוצאה מסירובו של המחוקק למנוע את נישואיהן של קטינות אלה, והפקרתן של נערות אלה לגורלן חרף הידיעה, כי התקשרותן בנישואין תפגע בהן קשות. זאת ועוד, ההכשר שנותן המחוקק לנישואיהן של קטינות שמלאו להן שבע-עשרה שנה יכול להתפרש כחוסר רצון מצדה של המדינה "להתערב" בתופעה זו, גם כשמדובר בנישואיה של קטינה שטרם מלאו לה שבע-עשרה שנה. מסר חמור זה, שניתן להסיקו גם מהוראות החוק שלא מבטלות את תוקפם של נישואים הנערכים שלא כדין, עלול לעודד עבריינים פוטנציאלים להפר את הוראות החוק מבלי לחשוש מנקיטת הליכים פליליים נגדם.

לאחרונה יזמה המועצה לשלום הילד תיקון לחוק גיל הנישואין. ליוזמה זו הצטרף גם ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות, שהוא קואליציה של ארגונים פמיניסטיים, של ארגוני זכויות אדם ושל נשות/אנשי מקצוע הפעילות/ים בתחומים אלה. הוועד פועל לקידום השוויון בענייני אישות במגזר הערבי(*17). מטרתה של הצעת חוק זו היא לתקן את העוול שנגרם לקטינות רבות כיום, ע"י העלאת גיל הנישואין לשמונה-עשרה. ברוח האמנה לזכויות הילד, הצעת החוק מעגנת את זכותם של קטינים ושל קטינות להשמיע את דבריהם בטרם ניתנת החלטה בבקשה למתן היתר נישואין בעניינם.

ועד הפעולה יפעל כשדולה בכנסת כדי להבטיח כי התיקון האמור יעבור את שלוש הקריאות. בנוסף, הוועד קורא לכל הארגונים לשינוי חברתי ולמוסדות הלשכה הרלוונטיים להצטרף למאבק זה. בהקמתה של קואליציה רחבה בעניין זה יש משום מסר ציבורי ברור, כי נישואי קטינות הם הפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות שכל קטינה וקטין אמורים ליהנות מהן.
 

אכיפת החוק ע"י רשויות המדינה

 
על אף קיומו של איסור בחוק על נישואי קטינות, תופעה זו שכיחה בישראל במיוחד בקרב האוכלוסיות הבאות: קהילת ברסלב, העדה הגרוזינית, העדה הקווקזית וכן במגזרים אחדים בחברה הערבית. קשה לאמוד את ממדיה של התופעה, מכיוון שבמקרים רבים הנישואין נערכים באופן לא רשמי, והם נרשמים בשלב מאוחר יותר, כשהנערה כבר בת שבע-עשרה שנים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2004, נישאו 171 נערות ערביות עד גיל 16, ו-15 נערות יהודיות עד גיל 16. באותה שנה נישאו 1258 נערות ערביות בגיל 17, ו-1337 נערות ערביות בגיל 18. במקביל נישאו 260 נערות יהודיות בגיל 17, ו-915 נערות יהודיות בגיל 18. (*18)

חוק גיל הנישואין כמעט ולא נאכף ע"י רשויות המדינה, חרף הידיעה כי תופעה פסולה זו רווחת בקרב אוכלוסיות אחדות בישראל. בישיבה שהתקיימה ביום 6.7.04 בוועדה לזכויות הילד בכנסת נמסר ע"י גב` סוזן בן ברוך, ראש מדור נוער במשרד לביטחון פנים, כי בשנת 2004 לא נפתח שום תיק פלילי בחשד לעריכת נישואי קטינות, לעומת ארבעה תיקים שנפתחו בשנת 2003. גב` בן ברוך הוסיפה עוד, כי המשטרה יכולה לפעול כנגד מפרי החוק רק כשמתקבל מידע ספציפי, וכשמדובר על מנהג חברתי מקובל בקרב אוכלוסיות מסוימות, כמעט ולא מדווחים על עריכת נישואי קטינות(*19). גם אם נניח, כי קיים "קשר שתיקה" לגבי תופעה פסולה זו, לו חפצו בכך, רשויות המדינה היו יכולות לאמץ דרכי פעולה אלטרנטיביות כדי לאתר מפרי החוק. כך, למשל, ניתן להגיע למפרי החוק כשהם מבקשים לרשום את הנישואין שנערכו בניגוד לחוק, או ניתן לאתר בעזרת קציני ביקור סדיר נערות שנושרות מבית הספר כדי להתחתן, ובכך ניתן למנוע את החתונה מלכתחילה.

חוק גיל הנישואין בא להגן על נערות, ולעתים מתעוררת דילמה לגבי ההשלכות של אכיפה החוק, קרי העמדה לדין פלילי של בני זוג או הורים מפירי חוק, על הנערה עצמה. במקרים שבהם העמדה לדין של בן הזוג או ההורה תפגע קשות בנערה עצמה, ההתחשבות במצוקתה של הנערה וברווחתה צריכה לקבל את ביטויה בחומרת העונש שיש להטילו על מפירי החוק. למשל, ניתן להסתפק בהטלת קנס על מפר החוק להבדיל מעונש מאסר בפועל. ברם, ההתחשבות במצוקתה של הנערה אינה מהווה כשלעצמה הצדקה לאי-אכיפתו של החוק ובוודאי שאינה מצדיקה את אי-העמדתם לדין של אנשי הדת, שערכו את טקס הנישואין בניגוד לחוק.

הסיבה העיקרית לאי אכיפת חוק גיל הנישואין היא האמביוולנטיות של החברה כלפי תופעה זו. גם אם המופקדים על אכיפת החוק סבורים, כי נישואין בגיל צעיר יפגעו בנערה, הם עדיין מסרבים לראות בהורה של הנערה או בבן זוגה עבריינים. עמדה זו משתקפת מדבריה של גב` בן ברוך, שסיפרה בוועדה על מקרה שבו התקבל מידע על עריכת נישואי קטינה בבני ברק. שוטרי יחידת הנוער הגיעו לאולם, מנעו את החתונה ועצרו את הרב. בתארה אירוע זה, גב` בן ברוך הוסיפה: "אני לא רוצה אפילו להסביר לכם איזה אי נעימות יש לאנשים שלנו בתפקיד הזה, פשוט לא נעים"(*20). קשה לדמיין שימוש בטרמינולוגיה דומה במקרה של מבצע משטרתי נגד חשודים בעברות אחרות.
 

אכיפה החוק והעלאת גיל הנישואין כצעדים משלימים

 
בישיבת הוועדה לזכויות הילד, שנזכרה לעיל, עלו תהיות לגבי הצורך בהעלאת גיל הנישואין אם החקיקה הקיימת לא נאכפת ממילא. התעוררה שאלה האם לא עדיף להתמקד באכיפת החוק. עמדת ועד הפעולה והמועצה לשלום הילד הייתה ברורה. מדובר בשני מישורים: במישור הראשון יש לדרוש מרשויות המדינה לאמץ דרכי פעולה אלטרנטיביות, שיגבירו את אכיפת החוק, וכן לאמץ תוכנית טיפול מניעתית רב-מערכתית לאיתור נערות שעלולות להיות קורבן פוטנציאלי לתופעה זו ולטפל בהן; במישור השני, העלאת גיל הנישואין הקבוע בחוק היא צעד חיוני למיגור תופעת נישואי הקטינות, משום שיש בה מסר ציבורי ברור לגבי הסכנות הטמונות בה. כאמור לעיל, רוב נישואי הקטינות נערכים לפי החוק, דהיינו בין הגילאים שבע-עשרה ושמונה-עשרה. חברה המתיימרת להיות נאורה אינה יכולה להרשות לעצמה להפקיר קטינות אלה לגורלן, ולהתנער מחובתה לספק הגנה מרבית לכל קטין באשר הוא.

את חשיבות הדחיה של גיל הנישואין הקבוע בחוק, אפילו בשנה אחת בלבד, מדגים מקרה, שבו סירב בית המשפט לענייני משפחה להתיר את נישואיה של קטינה שהייתה בחודש הרביעי להריונה. באותו מקרה הוגשה הבקשה להתרת הנישואין כחודש וחצי לפני שמלאו לנערה שבע-עשרה שנים, ובית המשפט, שראה את עצמו מחויב לטובתה של הנערה, דחה את הבקשה, חרף הידיעה, כי הנערה תוכל להתחתן ללא כל צורך בהיתר בתום חודש וחצי. זאת מכיוון שמנסיבות המקרה עלה בבירור, כי נישואיה של הנערה יפגעו בה קשות(*21). אם לדחייה של חודש וחצי יש משמעות, על אחת כמה וכמה שיש חשיבות להצעת חוק, המבקשת להעלות את גיל הנישואין בשנה.

* 1. Early Marriage: Child Spouses. Innocenti Digest. No. 7, Unicef 2001

* 2. Committee on the Elimination of Discrimination against Wome, Equality in Marriage and Family Relations, General Reccomendation # 21(13th session, 1994).

* 3. ראו טבלה 3.8 לשנתון הסטטיסטי לישראל, 2006.

* 4. ניתן לעיין בנתונים אלה בכתובת: www.pnic.gov.pc

* 5. ראו , Early Marriage: Child Spouses, supra note 1, at 12 ראו גם: נעמי מי-עמי, נשואי קטינות, מרכז המחקר והמידע, הכנסת יוני 2004.

* 6. Judith Bruce, Married Adolescent Girls: Numerous but Unknown, Presentation for Beijing+5 Population Council (2000).

* 7. Sabri Rubeihat, A Study on Violence Against Women in Jordan,

* 8. ראו נעמי מי-עמי, נישואי קטינות, הערה 5 לעיל, עמ` 1 ו-5; ראו גם נעמי מי-עמי, נערות הרות ונערות יולדות, מרכז המחקר והמידע, הכנסת 2004.

* 9. ראוEarly Marriage: Child Spouses, supra note 1 at, 9-10 ; ראו גם נעמי מי-עמי, נערות הרות ונערות יולדות, הערה 8 לעיל.

* 10. ראוEarly Marriage: Child Spouses, supra note 1, at 11.

* 11. ראו נעמי מי-עמי, נשואי קטינות, הערה 5 לעיל, בעמ` 4.

* 12. ניתן לעיין בנתונים אלה בכתובת: www.pnic.gov.ps/arabic/social/sociala_provert9.html

* 13. ע"א 501/81 היועמ"ש נ` פלונית ואח`, פ"ד לה(4) 430, 433.

* 14. ע"א 326/85 פלונית נ` מ"י (לא פורסם).באותה פרשה סירב בית המשפט להתיר נישואי קטינה כבת שש-עשרה וחצי, על אף שהייתה בהריון ופקיד הסעד המליץ להתיר את נישואיה, מכיוון שהבעל המיועד היה עבריין מועד.

* 15. ע"א 501/81 היועמ"ש נ` פלונית ואח`, פ"ד לה(4) 430, 434.

* 16. סעיף 3(ד) לחוק גיל הנישואין קובע, כי אין נזקקים לתביעה להתרת קשר הנישואין אלא אם הוגשה ע"י הקטין לפני שמלאו לו תשע-עשרה, או אם הוגשה על ידי הורים ו/או אפוטרופסים ו/או פקיד הסעד לפני שמלאו לקטין שמונה-עשרה.

* 17. ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות הוא קואליציה שהוקמה בשנת 1995 ע"י ארגונים ונשות/אנשי מקצוע העוסקים בקידום זכויות נשים וזכויות אדם. הארגונים החברים בוועד הם: עמותת נשים נגד אלימות, האגודה לזכויות האזרח בישראל, מרכז אל-טופולה – נצרת, שדולת הנשים, כיאן – ארגון פמיניסטי והעמותה לטיפוח חיי המשפחה – נצרת. הקואליציה פועלת לקידום ערך השוויון בין המינים בדיני משפחה וכן קידום זכויותיהם של המתדיינים בפני בתי דין דתיים ובתי משפט לענייני משפחה במגזר הערבי תוך שימוש בכלים משפטיים וחברתיים כאחד.

* 18. שנתון סטטיסטי לישראל 2006, טבלה 3.5.

* 19. פרוטוקול מס` 70 מישיבת הוועדה לזכויות הילד (6.7.04) פורסם ב: www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/yeled/2004-07-06.rtf

* 20. ראו את פרוטוקול הדיון הערה 7 לעיל.

* 21. תמ"ש 45930/02 פלונים נ` מ"י סא 529.