נועה זנדבנק רהט
בניגוד לקולות הרמים שנשמעו באחרונה מצד שומרי הסף של זכויות האדם ואנשי חינוך, החלטת משרד החינוך לבטל את חלוקת "פנקס זכויות התלמיד" נכונה וחשובה. ראשית, הפנקס מנוסח כך שהמושג "זכויות אדם" העולה ממנו אינו מדויק: בעוד שחלק מהדוגמאות המובאות בפנקס, כמו "זכותי להיות מוגן" ו"זכותי לשמור על פרטיותי" עוסקות בזכויות אדם, ביטויים כמו "זכותי להחליף ערוצים בהסכמה", "לשאול ספרים בספרייה" ואף "זכותי להיות אהוב", מוטעים ומטעים – כיוון שהם מתייחסים לזכויות חוזיות ולתביעות מסוג אחר.
הורים ואנשי חינוך יעידו, כי אחד המאפיינים – ועקב כך, האתגרים – בחינוך ילדים ובני נוער כיום, הוא השימוש האינפלציוני של האחרונים במלה "זכות", תוך שימת הצרכים האינדיווידואליים במרכז והיעדר הבנה ותפישה של חיים בחברה ראויה.
טעות נוספת וחמורה אף יותר בפנקס היא העמדת זכויות האדם מול חובותיו. אנשי חינוך חוששים מאוד מעיסוק בזכויות, מסיבות שונות, ועסוקים בהעברת מסר המתנה זכויות במימוש חובות. זכויות אדם אינן מותנות בדבר, והן נתונות לכל אדם באשר הוא אדם. האיזון הנדרש על מנת לקיים חברה צודקת הוא בין זכויות אדם לבין עצמן, או בין זכויות וערכים/אינטרסים – ולא על ידי הצבת זכויות אדם מול חובות.
כמו כן, הביטוי "אחריותי לכבד את הפרטיות של אחרים" מעיד על התפישה שלפיה זכויות אדם נתבעות מחברי לספסל הלימודים, מעמיתי, מזה השווה לי. ולא כך היא; זכויות נתבעות בראש ובראשונה מבעל הכוח, מהצד החזק יותר, שהוא בעל האחריות למימוש הזכות – המדינה, למשל.
הסיבה השנייה לצדקתה של ההחלטה לבטל את חלוקת הפנקס נעוצה במטרותיו. פנקס זכויות התלמיד נועד להוות "כלי" בידי תלמידים להגנה על האינטרסים שלהם. הפנקס כולו מנוסח בגוף ראשון, המלה "זכותי" חוזרת בו רבות וכל הווייתו מדגישה את תפישת "אני התלמיד" שבמרכזו.
קהילת בית הספר כוללת תלמידים, אשר מעצם היותם ילדים מוגנים גם על ידי זכויות ייחודיות להם. אך בקהילה זו נמצאות קבוצות נוספות, והחשובה שבהם – המורים. על אף סמכותם של מורים במימוש חלק מהזכויות של התלמידים, חשוב מאוד שיהיה דיאלוג בין שתי הקבוצות על ההתנגשות האפשרית בין זכויותיהן.
נוכח המשאבים המצומצמים המיועדים לתחום החינוך לדמוקרטיה, ראוי לבחון אסטרטגיה חינוכית המשלבת, בראש וראשונה, הכשרת מורים וכן אמצעי למידה שונים, כדוגמת טקסטים ואמצעים חזותיים. החלטת משרד החינוך לבטל את השימוש בפנקס הנוכחי היא מנומקת, הגיונית, ובהחלט מהסוג שלוקח אחריות.
הכותבת היא רכזת חינוך באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-29.11.06
