בשבועות האחרונים פגשתי חברים חדשים: פעילים לשינוי חברתי ממקומות שונים בעולם, שהתקבצו בארצות הברית לתוכנית לימודים משותפת. סיפרנו על ארצותינו, וכמו שגרירים טובים הבלטנו את מה שאנחנו אוהבים בהן. אחר כך דיברנו גם על מה שקשה. כששאלתי על מצב העוני אצלם, הופתעתי מהמספרים. לכן גם טרחתי לבדוק אותם במקורות הרשמיים, הבנק העולמי וה-OECD: מתברר שבארצות הברית 17% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני, בברזיל 21%, ברומניה ובאינדונזיה 13%. למה הופתעתי? כי הם נראו לי נמוכים. התרגלתי למספר האימתני של 25% אליו הגענו אנחנו (ע"פ הלמ"ס). אחד מכל ארבעה אזרחים חי מתחת לקו העוני. רק הודו עברה אותנו, ולא בהרבה, עם 28% עוני.
הכי הפתיעו אותי הוויאטנמים. בוויאטנם הקומוניסטית והדיקטטורית היו בסוף המלחמה עם ארצות הברית שבעים אחוזי עוני. היום יש להם רק עשרה אחוזים. זה נתון מעורר קנאה כשחושבים על זה שאצלנו כל ילד שלישי חי בעוני.
אז נכון שעוני הוא עניין יחסי למדינה שאתה חי בה, אך דווקא ההגדרה המדינתית היא שרלוונטית, כי היא מבטאת רמת הכנסה שמתחתיה בלתי אפשרי להתקיים בכבוד יחסית לחברה שבה חיים.
כשסיפרתי על המצב בישראל הם לא האמינו. הם שמעו שבישראל יש כלכלה חזקה ושאנו אומת היי-טק. הייתי צריכה להנהן ולהסביר שלמרות זאת רק מעטים נהנים מפירות הצמיחה. למעשה, לא רק מי שחי בעוני סובל. רובנו המכריע הרי מצויים במעגל הבלתי אפשרי הזה של לנסות ולהסתדר עם משכורות נמוכות בשוק שיוקר המחיה שלו מרחיק שחקים.
בכל מסעדה שאכלנו עשיתי חשבון שהיינו משלמים כפול בתל אביב. ולא הייתי בהודו; הייתי בארצות הברית. אפילו האמריקאים לא האמינו.
מרד הקוטג' שהתרחש כאן בשבועות האחרונים מסמן התעוררות נכונה. החיצים כוונו נגד העושק מצד החברות המסחריות ונגד הריכוזיות במשק שמאפשרת זאת. אבל יש מעגל נוסף, שהוא חשוב ורב עוצמה לא פחות, ואלו הם השירותים החברתיים שאנו מקבלים עבור המסים שאנו משלמים.
כאן לא ארצות הברית, ונטל המס גבוה. בתמורה הבטיחו לנו מדינה שדואגת לחינוך ילדינו, לשירותי בריאות, לשכר הוגן ולזכויות עובדים, לכך שלחסרי בית ימצא פתרון. זה לא קורה כבר למעלה משני עשורים, לא בממשלות ימין ולא בממשלות שמאל.
מי שיכול דואג לעצמו: עושה ביטוח בריאות משלים, קונה לילד שיעורי העשרה, הולך ללמוד מחשבים כדי לקבל משכורת היי-טק. שכבות הולכות ומתרחבות, והן נותרות מאחור. הן מושכות את כולנו יחד איתן ולפי התחזיות, אם נמשיך כך גם המשק יפסיק אוטוטו לצמוח.
הבסיס הערכי של משטר דמוקרטי מותנה במימוש ערכים של זכויות אדם בתחומי הבריאות, החינוך, העבודה, הקיום בכבוד. בלעדיהם אין לאדם סיכוי להתפתח ולנו אין סיכוי שמרחבי העוני יקטנו. לכן, הפתרון אינו מורכב מדבר אחד. הוא מורכב מעשייה משותפת של משרדי ממשלה שונים, כדי שיותר אוכלוסיות יצאו לעבוד, ששכר המינימום יעלה, שהחינוך יהפוך לאיכותי יותר, ששירותי הבריאות יגיעו גם לפריפריה.
כדי לעורר את המאבק הבא פותח השבוע "פרויקט דמוקרטיה" – שהוא שותפות של ארגונים חברתיים – בקמפיין חדש שכותרתו "הכתובת על הקיר". פוסטרים שממחישים את הפערים החברתיים ייתלו ברחבי הארץ על ידי מתנדבים. הממשלות שלנו לא עושות את העבודה ולכן אנו צריכים להזכיר להן שאנחנו לא מוותרים על הדמוקרטיה שלנו.
טלי ניר היא מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-11.7.11
