רותי היתה בהלם. עשר שנים היא עבדה כמנהלת משרד בחברה טכנולוגית וזכתה לשבחים על עבודתה, ויום אחד, ללא כל התראה, בישר לה המנכ"ל כי החליט לפטר אותה. הוא דיבר על "עייפות החומר" והצורך בהגברת ה"ייצוגיות". האסימון נפל לה כשנזכרה בעובדת הצעירה שנשכרה לעבוד לצדה זמן קצר קודם לכן, והיא הבינה שבגילה המופלג, 48, היא כבר לא רצויה.
כולם הרי יודעים את זה: בשוק העבודה מעדיפים אותנו צעירות. נשים מעל גיל 45, כך מתברר, לא ממש רצויות. הן מורדות בדרגה, מפוטרות ומתקשות מאד למצוא עבודה חדשה. במציאות הקשה הזו, נאלצות היום כמחצית מהנשים למשוך, ללא משכורת או פנסיה, עד גיל 62, שהוא גיל הזכאות לקבלת פנסיה מהמדינה. רבות מהן מגיעות לגיל הזה רק בדוחק רב, אחרי שנים של אבטלה שלא מרצון ומחסור קיומי הולך ומכביד.
כעת עומדת הממשלה להעלות את גיל הפרישה לנשים לגיל 64 ובהמשך מתוכננת העלאה נוספת לגיל 67. הטיעון הממשלתי הוא שיש להשוות את מעמד הנשים לזה של הגברים בשוק העבודה, וכי שנות העבודה הנוספות יאפשרו לנשים להגדיל את הפנסיה שלהן. לכאורה טיעון שנשמע הגיוני ביחס לשאיפה הרצויה של השוואת מעמד הנשים לזה של הגברים. אולם, בתנאי חוסר השוויון הקיים בין נשים לגברים בשוק העבודה בישראל, האמירות האלה נשמעות מופרכות, שלא לומר ציניות.
כידוע, מאפייני התעסוקה של נשים בישראל שונים באופן מהותי מאלו של גברים. הכנסתן נמוכה יותר, תבניות העסקתן שונות – רבות מהן עובדות במשרה חלקית או דרך חברות כוח אדם, ותעסוקתן מאופיינת בהפסקות בחיי העבודה עקב לידות וטיפול בילדים ובהורים.
ההפליה היא כה רחבה ועמוקה, שהכנסת חוקקה שורה ארוכה של חוקים כדי לנסות להתמודד עמה, אלא שגם אלו מסייעים בקושי. מנתונים שפרסמו החודש מרכז מהות, הפורום לקידום כוח עבודה רב-גילאי ופורום נשים לתקציב הוגן עולה כי שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה בגילאים 55-64 עומד על 53% בלבד, לעומת 72% מהגברים בני אותו גיל. למרות הגידול שחל בשנים האחרונות בהשתתפות נשים בשוק העבודה, הרי שבגיל 61, 49.2% מהנשים אינן עובדות.
מסקר שערך השנה משרד התמ"ת עולה כי 80% מהמעסיקים בישראל מודים כי יש הפליה כנגד מבוגרים. ברור שנשים חשופות יותר להפליה זו בשל האפקט המצטבר של הגיל ואי השוויון המגדרי.
כשאלו הנתונים וזהו המצב בשוק העבודה ברור כי העלאת גיל הפרישה תגזור עוד שנתיים של מצוקה כלכלית על מאות אלפי נשים. בסיטואציה זו ניתן היה לצפות לתוכנית ממשלתית שתקדם פתרונות לתעסוקת נשים בגיל הביניים ובגילאים מבוגרים ותתמודד באופן אמיתי עם אי השוויון המגדרי והגילאי. אולם, התוכנית להעלאת גיל הפרישה אינה כוללת דבר מלבד העלאת הגיל. לכן, ברור שלא מדובר בצעד שיטיב עם הנשים, אלא במתכון להגברת אפלייתן ועוניין של מאות אלפי נשים.
תוכנית הממשלה חושפת את כוונותיה האמיתיות: לא ברצינות לקדם שוויון לנשים, אלא לחסוך את תשלום דמי הפנסיה שלהן ולצמצם את הגירעונות של קרנות הפנסיה הוותיקות. הגירעונות האלו נוצרו בשל העלייה בתחולת החיים, פתרונות פנסיוניים לעולים חדשים ואופן ניהול הקרנות. אז מה פתאום שהם יופלו על כתפיהן של הנשים?
הנשים כציבור אינן זקוקות להחמרה הזו בזכאות לפנסיה: כבר היום רשאיות נשים שרוצות ויכולות להמשיך לעבוד עד גיל 67. לכן, העלאת גיל הפרישה, לא תפגע באלו היכולות להמשיך לעבוד, אלא בכל אלה שנפלטו ממעגל התעסוקה וכעת זקוקות להגנתן של רשתות הביטחון הסוציאליות בגילאים מבוגרים.
למרבה הצער, טרם הגיעה השעה להעלאת גיל הפרישה לנשים. בעת הזו נכון הרבה יותר להקצות משאבים למיגור אי השוויון התעסוקתי ולפיתוח הזדמנויות להשתלבות רחבה ונכונה יותר נשים בשוק העבודה. כך גם יצומצמו בטווח הארוך גירעונות קרנות הפנסיה וגם יבנה ביטחון כלכלי ותעסוקתי ומעמד שוויוני יותר לנשים בחברה, מצעירותן ועד ערוב ימיהן.
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-31.5.11.
