כיצד נוצרו הכפרים הלא מוכרים?

כפר בלתי מוכר. צילום: מלאני טקפמןכפר בלתי מוכר. צילום: מלאני טקפמן

מתוך: עקרונות להכרה בכפרים הערבים הבדווים בנגב

לפני קום המדינה חיו בנגב כ-70 אלף ערבים בדווים, שישבו בעיקר באזור הצפון-מערבי של הנגב והתפרנסו בעיקר מחקלאות, מרעה וגידול מקנה.[1] היקף האדמות שהבדווים ישבו עליהן ועיבדו אותן עד 1948 מוערך בכ-3-2 מיליון דונם.[2] ב-1948 סולקה מרבית האוכלוסייה הבדווית בנגב או נטשה את האזור במהלך המלחמה. לפי הערכות שונות, לאחר המלחמה נותרו בנגב בין 11 ל-18 אלף בדווים.[3]

 

בעיית הכפרים הבלתי מוכרים נוצרה עם הקמת מדינת ישראל. בתחילת שנות החמישים ריכזה המדינה את הבדווים שנותרו בצפון מזרח הנגב בשטח שבין באר שבע, ערד, דימונה וירוחם, אשר כונה "אזור הסייג". חלק מהבדווים התגוררו בכפרים שהיו קיימים באזור זה עוד לפני קום המדינה, ואת חלקם העביר הממשל הצבאי ממקום מושבם הקודם, שמחוץ לאותו אזור.[4] שבטים שלמים, דוגמת מטה אלעזזמה ושבט אלעוקבי, הועברו מאדמותיהם בתואנה של צורכי ביטחון.[5] לא פעם נאמר לשבטים כי המעבר זמני בלבד, למשך שישה חודשים, אך המציאות לימדה כי שבטים שעזבו את מקומם לא הורשו מעולם לחזור אליהם.[6]

 

עם פינוים של הבדווים מאדמותיהם המקוריות, הוכרזו אדמות אלה כשטחים צבאיים סגורים ונאסר על בדווים להיכנס אליהם.[7] הבדווים, כמו יתר האוכלוסייה הערבית בישראל, היו נתונים לממשל צבאי עד שנת 1966. התושבים לא הורשו אם כן לחזור לאדמות שהחזיקו בהן ולא ניתנו להם זכויות קניין באדמות החלופיות שהועברו אליהן, כך שלמעשה הם עקורי פנים כבר כשישים שנה. גם מי שהתגורר באזור הסייג עוד לפני קום המדינה והמשיך להתגורר על אדמתו אחריה לא זכה להכרה של המדינה בזכויותיו בקרקע.

 

פינויה וריכוזה הכפוי של האוכלוסייה הבדווית היו חלק ממדיניות מכוונת שנועדה להגביל את אזורי המחיה של האוכלוסייה הערבית בנגב, ולאלץ את התושבים לעבור תהליך עיור הכרוך בוויתור על אורחות חייהם, על תרבותם ועל כלכלתם המסורתית, שהתבססה על גידול מקנה וחקלאות. זאת כדי לפנות שטחים נרחבים בנגב ולהעבירם לשימוש היהודים, בין היתר לטובת יישובים יהודים, שהמועצות האזוריות שלהם שולטות למעשה ברוב המכריע של עתודות הקרקע בנגב. כך רוקנו כ-95% אחוזים משטח הנגב – השטח שמחוץ לאזור הסייג – מתושבים ערבים.

האדמות שבאזורים אלה נמסרו לעיבודם של מושבים וקיבוצים חדשים.[8] הבדווים יושבים כיום על 350-300 אלף דונם, המהווים 3% בלבד משטחו של הנגב המשתרע על כ-13 מיליון דונם.[9]

 

כמחצית מהבדווים בנגב מתגוררים כיום בשבע העיירות הבדוויות שהוקמו לאחר הממשל הצבאי. כ-90 אלף אזרחים – המחצית השנייה – מתגוררים ב-45 כפרים ויישובים לא עירוניים. עשרה מתוכם נמצאים בהליך של הכרה והסדרה תכנונית,[10] ויתר 35 הכפרים טרם זכו להכרה מצד המדינה ואינם מוסדרים תכנונית או מוניציפלית. כאמור, חלק מכפרים אלה היו קיימים עוד לפני הקמת המדינה, וחלקם נוצרו בעקבות ההעברה והפינוי שביצעה המדינה. תוכניות האב לנגב הצפוני, שהוכנו לפי חוק התכנון והבנייה שנחקק בשנת 1965, התעלמו מקיומם של הכפרים הבדווים בנגב ומזכויות תושביהם על הקרקע, ואדמותיהם סומנו בתוכניות כאדמות חקלאיות או שניתנו להן ייעודים אחרים כמו תעשייה, צבא, תשתיות וכו', כך שהבנייה בהן אסורה. כתוצאה מכך הוכנסו תושבי הכפרים הבדווים למלכוד בלתי אפשרי שנמשך עד עצם היום הזה: הם אינם יכולים לקבל רישיונות בנייה, והמבנים בכפרים שבהם נולדו, גדלו והרחיבו את משפחותיהם נחשבים בעיני המדינה לבלתי חוקיים ונתונים לסכנת הריסות וקנסות. ברור אפוא שהבנייה ללא היתר בכפרים הבלתי מוכרים בנגב נעשית מתוך כורח המציאות שיצרה המדיניות המסרבת להכיר בהם, ולא מתוך כוונה או רצון להפר את חוקי המדינה או לזלזל בהם.

תושבי הכפרים הבלתי מוכרים הם במידה רבה אזרחים שקופים[11]: זכויות יסוד נמנעות מהם, כפריהם אינם מחוברים לתשתיות של מים, חשמל וביוב, שירותי החינוך הבריאות והרווחה ניתנים להם באופן חלקי ולקוי, והמדינה מסרבת להכיר בבעלותם המסורתית על הקרקע.

 

כאמור, באמצע שנות השישים, עם קץ הממשל הצבאי בנגב, המשיכה המדינה במדיניות הריכוז והצמצום של מרחב המחיה של הבדווים בנגב. הדבר נעשה באמצעות הקמת שבע עיירות לאוכלוסייה הבדווית,[12] אך ללא היוועצות בה או התחשבות באורח חייה החקלאי ובמבנה החברתי של קהילותיה. כאמור, בעיירות אלו מתגוררים כ-90 אלף תושבים המהווים כמחצית מהאוכלוסייה הבדווית, רובם עקורי פנים שפונו מאדמותיהם (אלה שהמשיכו לשבת על אדמתם לא נכנסו לעיירות). כל שבע העיירות הן יישובים בעלי אופי עירוני, ללא תשתית חקלאית. המתכננים הישראלים לא הציעו לבדווים חלופות יישוביות בעלות גוון חקלאי כפרי שיתאימו לתרבותם, אף כי יש יישובים רבים כאלה בישראל.

 

אף כי העיירות שהוקמו לבדווים הן בנות עשרים שנה ויותר, הן עדיין חסרות תשתית עירונית וכלכלית ראויה לשמה.[13] הן הוזנחו על ידי הממשלה, ונמנות עם היישובים העניים ביותר בישראל במשך כל שנות קיומן.[14] תושבי העיירות סובלים מעוני, אבטלה ופשע, השכלתם מועטה, ובריאותם לקויה הן ביחס ליישובים היהודים בישראל והן ביחס ליישובים ערביים אחרים. העיירות גם מאוכלסות בצפיפות רבה, היות שנבנו בחלקן על אדמות מופקעות שבדווים אחרים טוענים לבעלות עליהן, והדבר מעכב את פיתוחן, שכן בדווים מסרבים להתגורר על אדמות של בדווים אחרים ללא הסכמתם. רק בדווים מעטים רואים בעיירות הללו אפשרות דיור סבירה, וישנם דיווחים על עזיבתן ועל שיבה לכפרים הבלתי מוכרים.[15] מניעת השירותים החיוניים מתושבי הכפרים הבלתי מוכרים היא אחד מביטוייה של מדיניות הריכוז והעיור. היא מהווה בין היתר אמצעי ענישה ולחץ על תושבי הכפרים הבלתי מוכרים לעבור לשבע העיירות.

 

התפיסה כי יש לרכז את הבדווים בחלק קטן ככל האפשר מאדמות הסייג עומדת בבסיס המדיניות הממשלתית עד עצם היום הזה. מטרתה של מדיניות זו להעמיק את השליטה הפוליטית בבדווים ולהקטין ככל האפשר את עלותן של התשתיות הפיזיות והחברתיות במקום האכלוס.[16]

בעוד מדינת ישראל מסרבת להכיר בכפרים הבדווים וממשיכה להנהיג כלפי תושביהם מדיניות מפלה של ריכוז, ניתוק מאורח החיים הכפרי ושלילת זכויות בקרקע, היא הקימה וממשיכה להקים יישובים יהודים כפריים בנגב. יותר ממאה יישובים יהודים קיימים כיום בנפת באר שבע, ואוכלוסייתם הממוצעת היא 300 נפשות.[17] זאת בנוסף לעשרות חוות בודדים, שהוקמו ללא היתר אך הממשלה פעלה לתת לחלקן הכרה תכנונית בדיעבד.[18]

מצבם של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב משקף את מדיניות הממשלות לדורותיהן – מדיניות המתייחסת לבדווים כאל פולשים גם כאשר הם יושבים על אדמותיהם ההיסטוריות, ומסרבת להכיר בכפרים הבלתי מוכרים ולהסדירם תכנונית ו/או מוניציפלית ולהכיר בזכויותיהם הקנייניות על אדמותיהם.


[1] אבינועם מאיר, המתח בין בדווי הנגב למדינה: מדיניות ומציאות. ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, עמ' 7, 20-23, 43-40 (1999).

[2] חנינא פורת, "מהלכי מדינת ישראל וחלופות השמאל לפתרון שאלת הבדווים בנגב, 1960-1953". עיונים בתקומת ישראל 10, עמ' 421-420 (2000).

[3] שם, עמ' 400.

[4] לעניין היווצרות מצוקת הכפרים הבלתי מוכרים ובעיית תושביהם ראו דו"ח הוועדה להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג (להלן "ועדת גולדברג"(, בקישור http://www.moch.gov.il/SiteCollectionDocuments/odot/doch_goldberg/Doch_Vaada_Shofet_Goldberg.pdf;

ראו גם שלמה סבירסקי ויעל חסון, אזרחים שקופים: מדיניות הממשלה כלפי הבדווים בנגב. מרכז אדוה, מידע על שוויון, גיליון מס' 14 (2005). בקישור: http://www.adva.org/uploaded/bedouimreport.pdf;

לוסי מאיר, לא על המפה, הפרת זכויות לקרקע ולדיור בכפרים בדווים בלתי מוכרים בישראל. Human Rights Watch, בקישור: http://www.hrw.org/he/node/88492/section/7.

[5] באנה שוגרי בדארנה, זכויות האוכלוסייה הערבית בנגב – נייר עמדה, מוגש לוועדה הממשלתית להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב. האגודה לזכויות האזרח, עמ' 2, 13 (2008).

[6] חיה נח, הכפרים שישנם ואינם – הכפרים הבדווים הלא-מוכרים בנגב, עמ' 30 (2009).

[7] סבירסקי וחסון (ר' ה"ש 4).

[8] הערבים הבדווים בנגב – דו"ח צללים. מוגש לוועדת האו"ם לביעור כל סוגי האפליה הגזעית, פורום דו קיום בנגב (2006) http://www.dukium.org/modules/coppermine/albums/userpics/pdf_files/CERD_HEB_web.pdf

[9] תאבת אבו ראס, "מחלוקת קרקע בישראל: המקרה של הבדווים בנגב". מתוך גיליון עדאלה האלקטרוני מס' 24 (2006), ובקישור: http://www.adalah.org/newsletter/heb/apr06/ar2.pdf

[10] יישובים אלה נמצאים בהליכים שונים של הכרה והסדרה תכנונית והם מאוגדים במסגרת המועצה האזורית אבו בסמה. יש לציין כי התכנון והפיתוח ברוב היישובים איננו מתקדם דיו.

[11] סבירסקי וחסון (ה"ש 4), עמ' 4.

[12] תל שבע הוקמה ב-1969, רהט ב-1971, שגב שלום ב-1979, כסיפה וערערה בנגב ב-1982, לקייה ב-1985 וחורה ב-1989.

[13] סבירסקי וחסון (ה"ש 4), עמ' 21.

[14] העיירות נמצאות בתחתית הדירוג החברתי-כלכלי של הרשויות המקומיות והעיריות בישראל. ראו לוח 2 – המועצות המקומיות והעיריות לפי סדר עולה של המדד החברתי-כלכלי – דירוג ושיוך לאשכול לשנת 2006, עמ' 1, אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (10 בנובמבר 2010). בקישור: http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=200924244

[15] לפירוט נוסף על מצבן של העיירות הבדוויות ראו לא על המפה (ה"ש 4), עמ' 11-10 ו- 71-66; סבירסקי וחסון (ה"ש 4), עמ' 25-21.

[16] אבינועם מאיר (ה"ש 1), עמ' 20.

[17] הנתונים מבוססים על ניתוח נתוני הלמ"ס ומשרד הפנים שערכה המתכננת נילי ברוך מעמותת במקום, והתפרסמו בכתבה שהתפרסמה בויינט, "בדווים בנגב? לא מכירים". בקישור:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3562139,00.html.

[18] חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון מס' 4) התש"ע-2010, אשר נתקבל בכנסת ביום 12.07.2010, הסמיך את הרשות לפיתוח הנגב לקבוע כללים ואמות מידה להכרה בחוות ולהתיר להן להשתמש באדמות הנגב למטרות חקלאיות ותיירותיות, כולל רישוי הבינוי למגורי המחזיקים בחוות. אשר לחוות הקיימות, נקבעו בחוק הוראות מעבר שיאפשרו את המשך ישיבתן על הקרקע ואת ההכרה בהן בדיעבד. הסדרת מעמדן של החוות מבטאת את המדיניות הרשמית של הממשלה, שעליה ניתן ללמוד בין היתר מהודעת מזכיר הממשלה מיום 15.7.07 לעניין מינוי ועדה בין-משרדית "אשר תפעל להסדרת מעמדן של חוות היחידים הקיימות ותמליץ בפני הממשלה על נוהל להקמת חוות יחידים נוספות בנגב והגליל." ניתן לעיין בנוסח ההודעה בקישור:
http://www.pmo.gov.il/PMO/Archive/mazkir/2007/07/govmes150707.htm

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

קטגוריות: דיור, תכנון וקרקעות,הכפרים הבלתי מוכרים,זכויות המיעוט הערבי

סגור לתגובות.