בשנת 1949 נחתמו בג'נבה ארבע אמנות בין-לאומיות, שמטרתן להגדיר את זכויותיהם של מי שאינו נוטל חלק בלחימה – בראש ובראשונה אזרחים ושבויי מלחמה, אך גם חיילים פצועים. אמנות ג'נבה נחתמו בידי נציגי המדינות שהיו קיימות בעת ניסוחן, ובידי מדינות נוספות רבות, שחתמו עליהן עם הקמתן. כיום רוב מדינות העולם (191 מדינות) חתומות על אמנות אלה, דבר המקנה להן תוקף של משפט מנהגי – נורמות התנהגות בעלות מעמד-על של חוק בין-לאומי, המקובלות על-ידי הקהילה הבין-לאומית והמחייבות את כלל המדינות. מדינת ישראל חתמה על ארבע אמנות ג'נבה בשנת 1951.
אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 נועדה להגן על זכויות האדם של האוכלוסייה האזרחית בזמן סכסוך מזוין. מול עיניהם של מעצבי האמנה עמדה המציאות האיומה של מלחמת העולם השנייה, שבה נרצחו מיליוני אזרחים על לא עוול בכפם. על רקע זה הוכרה החשיבות לעצב כללי התנהגות מוסכמים שיחייבו את כל המדינות. אזרחים ממשיכים ליפול קורבן במלחמות בהן אינם נלחמים וממשיכים להיות מטרה צבאית במוקדי סכסוך שונים. עובדה זו ממחישה ביתר שאת את נחיצותן של נורמות מחייבות.
אמנת ג'נבה הרביעית מונה את הזכויות השונות של האוכלוסייה האזרחית, זכויות שהצדדים הלוחמים חייבים לשמור, וקובעת שני עקרונות מנחים: עקרון ההבחנה ועקרון היחסיות.
- עקרון ההבחנה מטיל על הכוח הלוחם את החובה להבחין ולהבדיל בין לוחמי האויב לבין אזרחים ולעשות כל מאמץ להימנע מלפגוע באוכלוסייה וברכוש אזרחי.
- עקרון היחסיות מטיל על הכוח הלוחם לשקול כל פעילות צבאית מול השיקול של זכויות האדם, ולהימנע או להגביל פעולות צבאיות העלולות לסכן מאוד את האוכלוסייה האזרחית.
מדינת ישראל אינה מכירה בתחולתה של אמנת ג'נבה הרביעית על הגדה המערבית ורצועת עזה, משום שלטענתה שטחים אלו לא היו תחת ריבונות לגיטימית של מדינות אחרות (ירדן ומצרים) וכן משום שישראל לא קלטה את האמנות לחוק הישראלי בתהליך חקיקה על-ידי הכנסת. יחד עם זאת, היועץ המשפטי לממשלה הצהיר (בתחילת שנות ה-70) שישראל מחויבת להוראות ההומניטריות באמנת ג'נבה הרביעית.
על פי עמדת האגודה לזכויות האזרח וארגוני זכויות אדם נוספים ישראל מחויבת לכל הוראותיה של אמנת ג'נבה הרביעית, משום שאמנה זו היא חלק מהמשפט המנהגי.
הנוסח המלא של אמנת ג'נבה הרביעית
להלן דוגמאות לסעיפים באמנת ג'נבה הרביעית:
הזכות לחיים
"…בני אדם שאינם נוטלים חלק פעיל בפעולות האיבה, לרבות חיילים שהניחו את נשקם וחיילים שהוצאו מן המערכה עקב חולי, פצעים, מעצר או כל סיבה אחרת, יהיו נוהגים בהם תמיד מנהג אנושי, ללא כל אפליה לרעה מטעמי גזע, צבע, דת או אמונה, מין, יוחסין, מצב חמרי או מכל טעם אחר כיוצא בזה. לתכלית זו יהיו ויישארו המעשים שלהלן אסורים בכל עת ובכל מקום בנוגע לאנשים הנ"ל: א. מעשה אלימות בנפשו ובגופו של אדם, ובפרט רצח על סוגיו השונים, הטלת מום, יחס אכזרי ועינויים; ב. לקיחת בני ערובה; ג. מעשה התעללות בכבודו של אדם, ובפרט יחס של השפלה וזלזול; ד. חריצת דינו של אדם והוצאתו להורג של אדם ללא פסק דין קודם של בית משפט המורכב כדין והנותן את כל הערבויות המשפטיות שהוכרו על ידי עמים תרבותיים כדבר שאי אפשר בלעדיו…" (סעיף 3).
הזכות לטיפול רפואי
"בתי חולים אזרחיים שאורגנו להושטת עזרה לפצועים ולחולים, לתשושים וליולדות, לא ישמשו בשום פנים מטרה להתקפה, אלא יכובדו ויוגנו תמיד על ידי בעלי הסכסוך…" (סעיף 18).
"כל בעל אמנה יתיר מעבר חפשי של כל משלוחי הרפואות וצרכי בית החולים ותשמישי התפילה המיועדים רק לאזרחי בעל אמנה אחר, ואפילו היה זה האחרון יריבו. כן יתיר מעבר חופשי של כל משלוחי המזון, הבגדים והתרופות, ההכרחיים המיועדים לילדים פחותים מבני חמש-עשרה שנה, לנשים הרות וליולדות…" (סעיף 23).
"שומה על המעצמה הכובשת להקים ולהבטיח במלא מידת האמצעים שברשותה ותוך שיתוף פעולה עם הרשויות הלאומיות והמקומיות, את מוסדות הרפואה ושירותי בתי החולים, את הבריאות וההיגיינה הציבוריות בשטח הכבוש…" (סעיף 56).
הזכות לכבוד
"מוגנים זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך-ארץ לגופם, לכבודם, לזכויותיהם המשפחתיות, לאמונתם ולפולחנם, לנימוסיהם ולמנהגיהם. היחס אליהם יהיה תמיד אנושי, והם יוגנו במיוחד מפני כל מעשה אלימות או איומי אלימות, ומפני עלבונות וסקרנות הרבים…" (סעיף 27).
הגנה על נשים
"…נשים יוגנו במיוחד מפני התקפה על כבודן, ובעיקר – מפני אונס וכפיית זנות, או מפני כל צורת התקפה על צניעותן…" (סעיף 27).
איסור על פגיעה בזכות לחיים ולשלמות הגוף
"בעלי האמנה מסכימים מפורש שכל אחד ואחד מהם אסור לו לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם. איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריכם, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי סוכנים אזרחיים ואם בידי סוכנים צבאיים" (סעיף 32).
איסור על ענישה קולקטיבית
"שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או אימתנות אסורים. הביזה אסורה. מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים" (סעיף 33).
איסור על העברת אוכלוסייה משטח כבוש
"העברת-כפייה של מוגנים, יחידים או המונים, וכן גירושם של מוגנים, משטח כבוש לשטחה של המעצמה הכובשת או לשטחה של כל ארץ אחרת, בין שטח כבוש ובין שטח בלתי כבוש, אסורים, ויהי המניע מה שיהיה… המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית שלה לשטח כבוש על ידה" (סעיף 49).
הזכות לחינוך
"המעצמה הכובשת תקל, תוך שיתוף עם הרשויות הלאומיות והמקומיות, על עבודתם התקינה של כל המוסדות המתמסרים לטיפול בילדים ולחינוכם…" (סעיף 50).
איסור להכריח לשתף פעולה עם הכוחות הכובשים
"אסור לה למעצמה הכובשת להכריח מוגנים לשרת בכוחותיה המזוינים או בכוחות העזר שלה. כל לחץ או תעמולה, שמטרתם להבטיח התנדבות לצבא, אסורים…" (סעיף 51).
הזכות לפרנסה
"…כל האמצעים שמטרתם ליצור אבטלה או להגביל את ההזדמנויות הניתנות לעובדים בשטח הנכבש, כדי להביאם לעבוד למען המעצמה הכובשת, אסורים" (סעיף 52).
"שומה על המעצמה הכובשת להבטיח במלוא מידת האמצעים שברשותה את אספקת המזון והרפואות לאוכלוסייה. במיוחד שומה עליה למלא את מחסוריו של השטח הכבוש במזון, ברפואות ובשאר דברים, אם אין מקורותיו של השטח הכבוש מספיקים…" (סעיף 55).
הזכות לקניין
"אסור למעצמה הכובשת להחריב נכסי מקרקעין או להשמיד נכסי מטלטלים השייכים ליחיד או לרבים או למדינה או לרשויות ציבוריות אחרות, או לארגונים חברתיים או שיתופיים, אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה האלה" (סעיף 53).
הזכות להליך הוגן
"בתי המשפט המוסמכים של המעצמה הכובשת לא יחרצו שום גזר דין אלא לאחר שפיטה סדירה. הנאשמים, הנתבעים לדין על ידי המעצמה הכובשת, יקבלו מיד הודעה בכתב, בלשון המובנת להם, על פרטי ההאשמות, שהוגשו נגדם, ויובאו לדין במהירות האפשרית…" (סעיף 71).
הנחלת האמנה
"בעלי האמנה מתחייבים להפיץ הפצה רחבה ככל האפשר, בימי שלום כבימי מלחמה, את נוסח האמנה הזאת בארצותיהם, ובייחוד לכלול את לימודה בתכנית הלימודים הצבאית, ואם אפשר, גם בתכנית הלימודים האזרחית, כדי שעקרונותיה יהיו ידועים לכל האוכלוסיה כולה. כל רשות אזרחית, צבאית או משטרתית או כל רשות אחרת, הנוטלת על עצמה, בימי מלחמה, אחריות כלפי מוגנים, צריך שיהא בידה נוסח האמנה, ושתקבל הדרכה מיוחדת בהוראותיה" (סעיף 144).
אכיפה וענישה אישית של העוברים על החוק
"…כל אחד מבעלי האמנה יהא מחויב לחפש את האנשים שלפי הטענה ביצעו – או ציוו לבצע – את ההפרות החמורות האלה, ויעמיד אנשים כאלה לדין בפני בתי משפט שלו ללא התחשבות באזרחותם. כן רשאי הוא, אם יבחר לעשות כן, למסור אנשים כאלה, בהתאם להוראות החוק שלו, למשפטו של בעל אמנה אחר הנוגע בדבר, בתנאי שבעל האמנה הזה הגיש נגד אנשים כאלה האשמות מספיקות…" (סעיף 146).
"ההפרות החמורות שאליהן מתייחס הסעיף הקודם, הן אלה הגוררות מעשה מהמעשים שלהלן, כשמבצעים אותם כלפי בני אדם או נכסים המוגנים לפי האמנה הזאת; הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו, לרבות ניסיונות ביולוגיים, גרימת-זדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו שלא בהיתר או כליאת מוגן שלא בהיתר, כפיית מוגן לשרת בכוחות מעצמה אויבת, או שלילת-זדון של זכויותיו של מוגן לשפיטה הוגנת וסדירה, שנקבעה באמנה הזאת, לקיחת בני ערובה והריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן ושבוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות" (סעיף 147).
