27 ביוני, 2010
לחברות ולחברי האגודה שלום,
בימים אלה אני מסיים את תפקידי כיו"ר הנהלת האגודה, לאחר שלוש וחצי שנים מרתקות ומאתגרות. למרות שאמשיך להיות פעיל באגודה, היקרה לי מאוד, כחבר הנהלה מן המניין, זוהי שעה לסכם תקופה.
השנים האחרונות היו שנים רעות לשוחרי זכויות האדם בישראל. הכיבוש נמשך ואף החמיר מאד. יותר מעשר שנים לאחר שניתן פסק-הדין בעתירת האגודה בעניין קעדאן, לא רק שהפליית אזרחי ישראל הערבים שרירה וקיימת, אלא שהיא זוכה ללגיטימציה הולכת וגוברת בחלקים גדולים מן הציבור הישראלי. העוני והפערים החברתיים העמיקו והלכו, בד בבד עם התרופפות רשת הביטחון החברתית. מערכת המשפט שלנו, ששימשה כבלם (גם אם מסוים ומוגבל מאד) בפני המבקשים לפגוע בזכויות האדם, נמצאת תחת התקפה חריפה, והיא נחלשת והולכת. המדינה החלה לבזות ולהתעלם בשיטתיות מהחלטות בג"צ, והארץ אינה רועדת. חופש הביטוי והמחאה, ששנים רבות היווה את גולת הכותרת של ההגנה על זכויות האדם בישראל, הולך ומצטמצם. בעקבות הבחירות האחרונות החלה לכהן ממשלה, שיש בה מי ששמים סימן שאלה על עצם פעילותם של ארגוני זכויות האדם בישראל, כדוגמת האגודה. הדמוקרטיה בסכנה. רוחות פאשיסטיות מנשבות בארצנו.
מצב הדברים העגום דלעיל הציב בשנים האחרונות שורת שאלות קשות בפני האגודה והנהלתה. האם להמשיך באותה הדרך בה פעלנו לאורך שנים? מהו תפקידה של האגודה לזכויות האזרח מתוך כלל הגופים הפועלים במדינת ישראל לקידום זכויות האדם? כיצד עלינו לשנות ולהתחדש כדי להיות אפקטיביים יותר במאבקים שלנו?
הסיכום שלי כולל חמש נקודות, שהנחו אותי בדרך בה מילאתי תפקידי, ואת הדרך שאלו באו לידי ביטוי באגודה בשנים האחרונות:
1. זכויות האדם אינן ניתנות לחלוקה. למרות הנטייה הטבעית להתמקד בהפרות הקשות ביותר של זכויות האדם כאן, הפרות שאין ספק בעיני שהן אלו שנעשות מעבר לקו הירוק ואל מול אזרחי ישראל הערבים, האגודה חייבת להמשיך לעסוק בכל קשת זכויות האדם. בהקשר זה מסייע בידינו המבנה הארגוני המעודכן של האגודה, המתמקד בחמישה תחומי עשייה, מבנה אותו קבעה הנהלת האגודה לפני קצת למעלה משנה, בהמשך לתהליך פנים ארגוני מורכב. בעקבות השינוי הארגוני שעברנו, פעילות האגודה מובנית באופן רב מקצועי בחמש מחלקות עשייה: זכויות חברתיות; זכויות אזרחיות ופוליטיות; זכויות המיעוט הערבי בישראל; זכויות האדם בשטחים הכבושים; וחינוך לזכויות אדם. תוכנית הפעילות השנתית של האגודה כוללת תוכנית ספציפית לכל אחד מתחומים אלה. המבנה הארגוני החדש אמור לספק יתר שקיפות ואיזון בסדרי העדיפויות בין התחומים השונים, וכנגזרת מכך, אמור להבטיח שצרכי השעה כמו גם אילוצים תקציביים לא יגרמו לנו להתמקד באחד או שניים מן התחומים, תוך הזנחה יחסית של האחרים.
2. המשפט אינו חזות הכל. תנועות זכויות האדם במדינות אחרות התבססו ומתבססות על פעילות ציבורית, חינוכית ופעילות שטח, ולא רק על פעילות משפטנים. המחלקה הציבורית של האגודה כמו גם מחלקת החינוך פעילות מזה שנים רבות, אך אין ספק שמרכז הכובד של פעילות האגודה היה תמיד במחלקה המשפטית. הנהלת האגודה קיבלה שורה של החלטות בשנים האחרונות, שתפקידן להגביר את פעילותנו באמצעים לא משפטיים. לראשונה בתולדות האגודה קיימנו בדצמבר 2009 מצעד לציון יום זכויות האדם, שבו השתתפו למעלה ממאה ארגונים ואלפי צועדים. התחלנו בפעילות שטח בשיתוף פעולה עם ארגונים עמיתים ועם אקטיביסטים מן השורה. הרחבנו את הפעילות הציבורית, שידדנו את פעילות המחלקה החינוכית והבאנו לשילוב רב-מקצועי בתחומי העשייה השונים של האגודה. אנו נוכחים יותר ויותר במדיות חדשות, לצד המשך הפעילות באמצעי התקשורת הוותיקים והמוכרים.
3. שינוי חברתי כאן בארץ, לא בחו"ל. בשנים האחרונות היו רבים מתוך ארגוני זכויות האדם, וגם באגודה פנימה, שקראו להרחבה משמעותית של הפעילות במישור הבינלאומי. בתמצית, טענתם של התומכים ב"בינאום" פעילות האגודה הייתה שהמאבק שלנו כאן בישראל אינו נושא את הפירות שקיווינו, ולפיכך אין לנו אלא להשליך יהבנו על מוסדות בינלאומיים, משפטיים ואחרים, כמו גם על דעת הקהל העולמית. בעיני, הכיוון הזה הוא שגוי. על אף שלאגודה מחלקה בינלאומית, הפועלת אל מול התקשורת הזרה, עוסקת בפיתוח משאבים לפעילות האגודה ועומדת בקשרי עבודה שוטפים עם ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, העוקבים אחר מצב זכויות האדם כאן, בעיני האגודה הינה ארגון לשינוי חברתי בישראל. תפקידנו הוא בראש ובראשונה לפעול כאן, ולשכנע את הציבור ומקבלי ההחלטות כאן. ואמנם, לאחר דיונים לא פשוטים, שהתקיימו בהנהלת האגודה ב-2008 בהקשר של מדיניות האגודה לנוכח הכיבוש, הוחלט להמשיך ואף להרחיב את פעילותנו המשפטית, הציבורית והחינוכית כאן בישראל, ולא התקבלו הצעות להרחבה משמעותית של פעילותנו הבינלאומית.
4. הבעלות על האגודה. לא פעם במהלך השנים האחרונות נשאלתי: למי "שייכת" האגודה? האם לחבריה? להנהלתה? לצוות עובדיה? האם בכלל יש צורך לקיים באגודה את מוסד החברות או שניתן, כפי שהדבר נעשה בחלק מהארגונים העמיתים שלנו – לנהל ארגון זכויות אדם "מקצועי", המנוהל על ידי צוות עובדיו ועל ידי הנהלה סגורה, שרק היא מוסמכת לצרף לעצמה מעת לעת חברים חדשים על פי שיקול דעתה? בעיני, מוסד החברות באגודה, על חסרונותיו ומורכבותו, הינו חיוני. העובדה שהנהלת האגודה נבחרת בצורה דמוקרטית על ידי ציבור החברים באגודה היא בעיני ערך מוסף אדיר, וחלק בלתי נפרד מהכוח ומהאפקטיביות שלנו. בשונה מרבים מהארגונים העמיתים שלנו, איננו ארגון, המורכב בעיקרו מקבוצה קטנה של אנשים, שפעילותו חלילה עלולה להיפסק ולדעוך בהעדר ממשיכים. מאז היווסדה ב-1972 ממשיכה האגודה לגייס חברים חדשים, שממשיכים כל העת להאמין באותו רעיון יסודי, גם אם הוויכוחים על התוכן שיש לצקת בו אינם פוסקים ולו לרגע אחד. העובדה שבשנתיים האחרונות הגדלנו מאד את מספר החברים והפעילים באגודה, שלראשונה יכולים להצטרף כחברים גם מי שהם בני 17 בלבד, שהקמנו חוג ידידים ושהגדלנו את מספר התורמים הישראלים לפעילותנו, ושעשינו ושעודנו עושים מאמצים "להתחבר" ולגייס חברים ופעילים גם מקרב קבוצות בחברה הישראלית שלא היו בעבר חלק מ"משפחת האגודה", היא בעיני מקור מרכזי לעוצמתנו כארגון לשינוי חברתי.
5. שילוב ידיים עם ארגוני זכויות האדם האחרים. האגודה הינה ארגון גדול יחסית, בוודאי במשפחת ארגוני הזכויות בישראל. התקציב השנתי שלנו עמד לכל אורך שנות כהונתי על מעל 8 מיליון ?, ואנו מעסיקים למעלה מ-40 עובדים. אך איננו לבד. בישראל פועלים כיום עשרות ארגוני זכויות אדם, בהם מועסקים מאות עובדים ופעילים ובהם אלפי מתנדבים. מורכבות המשימה שבפנינו, לשנות את פני החברה בישראל, אדירה. כדי ליצור חברה אחרת המכבדת זכויות אדם, אנו חייבים להכפיל את מאמצינו ולעבוד בשיתוף פעולה עם שותפינו לדרך, לחלק גזרות פעילות, להתייעל ולהבטיח שבמשאבים נתונים נעשה כולנו יחד את המקסימום לקידום זכויות האדם. ואמנם, בשנים האחרונות עשינו לא מעט פעולות בכיוון הזה, החל משילוב ממש עם עמותת מחויבות ועבור בהידוק שיתוף הפעולה בין הארגונים, החל מדרג מנכ"לים ועד לדרג שיתוף פעולה בפעילות שטח. כל זאת, כמובן, צריך וחייב להיעשות בד בבד עם שמירה על קולה הייחודי, ולעיתים – הנפרד, של האגודה בעולם זכויות האדם.
תודה לשתי קודמותיי בתפקיד, שרה קרמר ואורנה שם טוב, שהיו שם כל העת עם עצות חכמות; לכל חברי הנהלת האגודה לאורך השנים; לרחל בנזימן, שהייתה מנכ"לית האגודה בעת כניסתי לתפקיד, ולמנכ"ל הנוכחי חגי אלעד; לדן יקיר, היועץ המשפטי המיתולוגי של האגודה ולמרים לידור שניהלה את המחלקה הציבורית שלנו לאורך שנים עד שעברה, בשנה שעברה, לבצלם; וכמובן לחברי הצוות המדהימים של האגודה, שעושים מלאכתם לילות כימים. אין כמוכם.
איחולי הצלחה לד"ר אדריאנה קמפ ולד"ר גילה שטופלר, שלשתיהן רקורד פעילות ארוך בשנים לקידום זכויות האדם בישראל, המחליפות אותי כיו"ריות משותפות.
האגודה הינה ארגון זכויות האדם הגדול והוותיק בישראל. כדי להמשיך ולהתקיים, כדי להמשיך במאבק, על האגודה להסתכל על המציאות נכוחה ולהמשיך ולהתחדש כל העת.
לא נתייאש. גם ברגע זה, שבו אני מעביר את שרביט היו"רות בנימה פסימית משהו, ברור לי שהאגודה, משפחת האגודה כפי שאנו מכנים אותה לעתים, נחושה להמשיך במאבק לשינוי פני החברה הישראלית, במאבק להפוך את ישראל למדינה דמוקרטית באמת, לא רק בהגדרתה הפורמאלית. כפי שאני מניח שברור לכל מי שקורא שורות אלה, אין ולא יכולה להיות דמוקרטיה שאין בה הגנה אפקטיבית על זכויות האדם.
שלכם,
דורי ספיבק
