במלאת 40 שנים ל-67', מציבה האגודה לזכויות האזרח את השאלה: האם מדינת ישראל, השולטת במשך 40 שנה על מיליוני בני אדם נטולי זכויות אדם בסיסיות שהן תנאי לדמוקרטיה, עודנה יכולה להיחשב מדינה דמוקרטית.

אנו מאמינים שיש במסמך, המצורף להלן, עמדה אשר ראוי וחיוני לבחון לעומקה, וזאת בלי קשר ותלות בעמדות פוליטיות או השקפת עולם. 


האמנם דמוקרטיה?

כל תלמיד לומד כבר בבית הספר היסודי שישראל היא מדינה דמוקרטית. גם מדינות המערב רואות בנו חלק מהעולם הדמוקרטי. אבל במהלך 40 השנה האחרונות אנחנו מערערים במעשינו את המוסכמה הזו. כי דמוקרטיה היא מדינה שלכל אחד בה יש קול אחד, שלכל אחד בה זכות להיות שותף – באמצעות נציגים – בקבלת ההחלטות. דמוקרטיה היא מדינה המעניקה שיוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע לאום או מין.

מאז 1967 שולטת ישראל בכל השטח שבין "הים לנהר", ובכל בני האדם המתגוררים בשטח זה, בתוכם כ-4 מיליון פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, החיים תחת משטר כיבוש. בכל התקופה הזו ישראל שוללת מהפלסטינים את זכויות היסוד המובטחות במשטר דמוקרטי, ומונעת מהם שותפות בהחלטות המשפיעות על גורלם. הקמת הרשות הפלסטינית וקיום בחירות בה לא שינו את המצב באורח מהותי. בגדה המערבית, הרשות הפלסטינית נהנית מסמכויות בנושאים מצומצמים ביותר ובמובלעות שטח זעירות. ברצועת עזה, ישראל ממשיכה לשלוט בנושאים גורליים לחייהם של התושבים גם לאחר ההתנתקות.

הדמוקרטיה יכולה לשאת מצב של שליטה בבני אדם אחרים שהזכויות נשללות מהם רק כמצב חריג, כסטייה, כעניין זמני. ארבעה עשורים הם לא חריגה זמנית ולא תופעה חולפת. הם מציאות קבועה. כיום, לאחר ארבעים שנות שליטה של ישראל על הפלסטינים תושבי השטחים, אי-אפשר עוד לבחון את הגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית בלי להתייחס למצבם של כל בני האדם החיים תחת שליטתה.

במשטר של כיבוש, המפקד הצבאי העליון הוא בעל כל סמכויות השלטון. כאשר מדובר במשטר של כיבוש צבאי מתמשך, כמו זה הקיים בשטחים, זה כבר קרוב הרבה יותר לדיקטטורה צבאית מאשר לדמוקרטיה. הכיבוש חודר לכל רובד של החיים: השלטון הצבאי שולט על יכולתו של אדם לצאת לעבודה, על יכולתם של ילדים לצאת ללימודים, על החופש לבקר קרובים או לנסוע לקבל טיפול רפואי. השלטון הצבאי שולט על רכושם של אנשים, לוקח אדמות חקלאיות ופוגע בפרנסתן של משפחות. תחת שלטון צבאי, אוכלוסייה אזרחית נתונה ליחס מתעמר ולשרירות ליבם של נציגי השלטון - חיילים, שוטרים, אנשי שב"כ, פקידי גבול - וחיה בפחד מתמיד משלילת חירותה האישית: מפלישה לבתים גם באישון לילה, ממעצר, ממחסומים, מבדיקות ומהשפלות. כל אלה נעשים לכאורה בשם הביטחון, אבל כלל לא ברור אם הם אכן מקדמים את הביטחון של אזרחי ישראל או אולי הם דווקא זורעים שנאה ומלבים אלימות. אולם גם בשם הביטחון, לא הכל מותר.

זאת ועוד, נוכחותן המאסיבית של ההתנחלויות בלב השטחים גרמה לכך שבאותו שטח טריטוריאלי ותחת אותו שלטון חיות זו לצד זו שתי אוכלוסיות; האחת בעלת זכויות אזרח מלאות, והשנייה נטולת אותן זכויות. באותה טריטוריה מופעלות שתי מערכות חוק שונות. הפרדה מוחלטת זו נקבעת על פי מוצאן של האוכלוסיות. כך, למשל, כמות המים המוקצית להתנחלויות מאפשרת גידול דשא והקמת בריכות שחיה, בעוד שישנם פלסטינים הנאלצים לקנות מים לשתיה ממיכליות; ליהודי שעבר עבירה מוקנות כל זכויות הנאשמים במשפט הישראלי, ועל פלסטיני שעבר עבירה זהה – ואפילו באותו אירוע! – חל דין צבאי מחמיר בהרבה; יהודים נוסעים בכבישים הראשיים והנוחים בעוד הפלסטינים משתרכים בדרכים צדדיות ומשובשות. כשזו היתה המציאות בדרום אפריקה, העולם, וגם אנחנו, הוקיע את משטר האפרטהייד ("הפרדה") כמשטר בלתי חוקי. האם מה ששם נחשב לאפרטהייד והיה ראוי להוקעה יכול להיחשב כאן לדמוקרטיה?

כמעט בלי ששמנו לב, במרבית שנות קיומה - 40 מתוך 59 שנים - ישראל שולטת במשטר בלתי-דמוקרטי באוכלוסייה גדולה תוך שלילת זכויותיה בכל תחומי החיים. כתוצאה מהכיבוש המתמשך הדמוקרטיה הישראלית היא חלקית ביותר, ומובטחת רק לחלק מהאנשים החיים תחת השלטון הישראלי. דמוקרטיה, שבה שוויון לכול הוא אחד מעקרונות היסוד – אינה יכולה להיות סלקטיבית, כשם שמדינה שבה רק הגברים נהנים מזכות הצבעה אינה יכולה להיחשב לדמוקרטיה.

40 שנות הכיבוש מטילות צל כבד על הערכים הדמוקרטיים של החברה הישראלית, ומציבות סימן שאלה גדול ומאיים על הגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. דומה שהגיע הרגע – ואולי הוא כבר חלף – שבו נצטרך להכריע על מה אנחנו מוותרים – על הכיבוש או שמא על הדמוקרטיה, כי שני אלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. 



לנוסח מורחב של נייר העמדה