תושבי הכפרים באזור "מסאפר יטא" ("שטח אש 918") בדרום הר חברון

CC-BY-NC-SA: delayed gratificationCC-BY-NC-SA: delayed gratification

דף המידע הוכן בשיתוף העמותות שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם ושוברים שתיקה

 

תקציר

במשך למעלה מעשור תושביהם של שנים עשר הכפרים הפלסטיניים שנמצאים באזור העיר יטא בדרום הר חברון חיים תחת איום של הריסה, פינוי ונישול. צה"ל הכריז על אזור מגוריהם כשטח אש, ובשנת 1999 הוצאו צווי פינוי בהסתמך על הטענה כי התושבים אינם תושבי קבע, ותוך התעלמות מאורח חייהם המיוחד ומתרבותם החקלאית העתיקה. הפינוי נעצר בשנת 2000, בעקבות צו ביניים של בית המשפט העליון, שהוצא לבקשת התושבים בשתי עתירות שהגישו, האחת באמצעות האגודה לזכויות האזרח והשניה באמצעות עו"ד שלמה לקר. מאז שנת 2005, לאחר שניסיונות פשרה בתיק הובילו למבוי סתום, הגישה הפרקליטות בקשות ארכה חוזרות ונשנות לאורך שבע שנים, כך שהעתירות נותרו תלויות ועומדות, וצו הביניים עודנו בתוקף. בשנת 2012, לאחר שנים של קפאון, נקבע דיון מקדמי בעתירה, ולקראתו הודיעה הפרקליטות כי שר הביטחון גיבש את עמדתו בנושא. ביולי 2012 הודיעה המדינה, כי בהתאם לעמדתו של שר הבטחון, שטח האש הפעיל יצומצם מעט כך שתושביהם של ארבעה מתוך שנים עשר הכפרים יוכלו להישאר במקומם, בעוד היתר מיועדים לגירוש.

בעקבות הודעת המדינה החליט בית המשפט למחוק את העתירות הישנות ולאפשר לעותרים להגיש עתירות חדשות. בינואר 2013 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה מחודשת כנגד הכוונה להעביר בכפייה כאלף תושבים מהאזור, להרוס שמונה כפרים ולמחוק אורח חיים ייחודי ששרד במשך מאות שנים.

 

שטח אש 918 – רקע

האזור המוגדר על ידי צה"ל כשטח אש 918 ממוקם בדרום הר חברון, דרום מזרחית לעיר יטא. הוא משתרע על כ-30,000 דונם וכולל שנים עשר כפרים או ח'רבות: ג'ינבה, אל-מרכז, אל-חלאווה, ח'לת א-דבע, אל-פח'ית, א-תבאן, אל-מג'אז, א-ספאיי מר'אייר אל-עביד, אל-מופקרא, א-טובא וסרורה, שכעת אינו מאוכלס. מחקר שערך ארגון בצלם בשיתוף עם האגודה לזכויות האזרח העלה כי כיום גרים באזור כ-1,300 בני אדם.

תושבי הכפרים מנהלים אורח חיים ייחודי – חלק ניכר מהם חי במערות או בסמוך למערות ועוסק לפרנסתו בחקלאות ורעיית צאן. רוב התושבים נולדו וגדלו באותם כפרים למשפחות שחיות באזור מזה עשורים רבים, הרבה לפני 1967. קיומן ההיסטורי של הח'רבות מתועדת היטב, בין היתר, במחקר מטעם משרד הביטחון [ראו: יעקב חבקוק, חיים במערות הר חברון, 1985,הוצאת משרד הביטחון].

באוגוסט ונובמבר 1999 רוב תושבי שנים עשר הכפרים קיבלו צווי פינוי בשל "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש". ב-16 בנובמבר 1999 פינו כוחות הביטחון בכוח יותר מ-700 תושבים. צה"ל הרס בתים ובורות מים והחרים רכוש. התושבים נושלו מאדמותיהם ומפרנסתם ונותרו חסרי בית.

 

הליכים משפטיים – כללי

בינואר 2000 עתרה האגודה לזכויות האזרח נגד צווי הפינוי בפני בית המשפט העליון בשם ארבע משפחות (בג"ץ 517/00) וביקשה צו ביניים שיתיר למשפחות להישאר בבתיהן ויורה לצבא להחזיר להן את רכושן או לפצותן על הרכוש שנהרס. בפברואר 2000 עתרו לבג"ץ 82 תושבים נוספים באמצעות עו"ד שלמה לקר (בג"ץ 1199/00), וביולי 2001 הצטרפו לעתירת האגודה לזכויות האזרח עוד 112 תושבים. בסך הכל יותר ממאתיים משקי בית עתרו נגד צווי הפינוי. בית המשפט איחד את שתי העתירות והוציא צו ביניים, שבמסגרתו הורשו התושבים לחזור לבתיהם באופן זמני. לתושבים רבים לא נותר לאן לחזור, ואילו כוחות הביטחון פירשו את צו הביניים באופן הצר ביותר, והותירו רק לעותרים הרשומים לשוב לבתיהם מבלי לאפשר זאת לקרוביהם.

אנשי הכפרים טוענים כי הם תושבי קבע במקום. כוחות הביטחון טוענים מנגד שהם אינם תושבי קבע, ושחלקם הם נוודים עונתיים. לפי החוק החל בשטחים, צה"ל רשאי לפנות אנשים משטח אש או להגביל את תנועתם באזור, אלא אם מדובר בתושבי קבע. במקרה הנוכחי צה"ל מנסה להביא לפינויים של התושבים הפלסטיניים, בהסתמך על הטענה כי הם אינם תושבי קבע. חלק קטן מאנשי הכפרים אכן מעבד את אדמתו במשך חצי שנה ומבלה את שארית השנה מחוץ לאזור, אך כוחות הביטחון מתעלמים במכוון מחשיבות עיבוד האדמה הרצוף במהלך חצי שנה. גישה זו עלולה להביא בסופו של דבר לפינוי בכוח של תושבי הכפרים ששוכנים בשטח אש 918.

בדצמבר 2002 נכנסו הצדדים להליך של גישור בניסיון לקבוע מהו מעמדם של תושבי האזור ולהגיע להסכמה. במסגרת המשא ומתן הציעה המדינה להעביר את העותרים לאזור אחר. העותרים סירבו. בתחילת 2005, לאחר יותר משנתיים של גישור, ההליך הופסק מבלי שהושגו הסכמות.

יש להדגיש כי לאורך כל התקופה שבה נמשך ההליך המשפטי, התושבים חיים תחת איום של פינוי. יחד עם זאת, הקהילות ממשיכות לחיות, לעבד את אדמותיהן, להתפתח ולהתרחב.

זאת ועוד, לפי דוח של בצלם משנת 2005 (חרב הגירוש: אלימות, התנכלויות ואי-אכיפת החוק בדרום הר חברון), צה"ל אינו מתאמן יותר באש חיה בשטח אש 918. מלבד זאת, פורקו שני בסיסי הצבא הגדולים שהיו ממוקמים באזור שטח האש – עדשה ואום-דרג'. מכאן שקשה במיוחד להצדיק את הצורך הצבאי להשתלט על האזור ולגרש את תושביו הפלסטינים.

 

הליכים משפטיים – הכפרים ספאיי, ג'ינבה ומג'אז והפרויקט ההומניטרי של DFID (המחלקה לפיתוח בינלאומי מטעם הממשלה הבריטית)

ב-2005, במקביל להליכי בג"ץ במסגרת התיקים 517/00 ו-1199/00, הגיש ארגון רבנים לזכויות אדם עתירה בשם תושבי הכפרים ספאיי, ג'ינבה ומג'אז נגד הריסתם של 15 בורות אגירה ו-19 תאי שירותים, שכללו בורות שופכין ונבנו במסגרת הפרויקט ההומניטרי של המחלקה לפיתוח בינלאומי מטעם ממשלת בריטניה (DFID). המבנים משמשים 18 בתי אב – כ-320 אנשים, שרובם חיים בכפר ספאיי. העותרים ביקשו צו שיבטל את החלטת ועדת המשנה לוועדת התכנון העליונה במנהל האזרחי להרוס את המבנים ההומניטריים הללו ולהתחיל הליך של תכנון לאזור, שיאפשר, בין השאר, בניית מבנים הומניטריים. העותרים ביקשו, למצער, הוצאת צו בינים שיקרא למפקד הצבאי לשקול את דרישותיהם במסגרת מו"מ בין הצדדים. העותרים ציינו כי המשפט ההומניטרי הבינלאומי מטיל על הכוח הכובש אחריות לדאוג להשכנת סדר ציבורי ולדאוג לאינטרסים של האוכלוסייה הנכבשת.

כוחות הביטחון, המשיבים בתיקים הנ"ל, טוענים כי חפירת בורות האגירה והצבת תאי השירותים נוגדת את החלטת בית המשפט שניתנה ב-29 במרץ 2000 (בג"ץ 517/00 ו-1199/00), וקראה לתושבים הפלסטיניים לשמור על סטטוס קוו בשטח אש 918. המשיבים מפרשים את ההחלטה כאיסור על הצבת מבנים חדשים בשטח האש, לרבות מבנים המשמשים לצרכים הומניטריים. העותרים מצידם עומדים על כך שפירוש זה אינו סביר ואינו מתיישב עם כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי: לא מתקבל על הדעת שכאשר בית המשפט התיר לתושבים לחזור לבתיהם הוא התכוון לשלול מהם את זכויותיהם הבסיסיות ביותר – גישה למים נקיים ותנאים סניטריים. בורות האגירה ובורות השופכין, שנבנו במסגרת הפרויקט ההומניטרי של הממשלה הבריטית, מבטיחים רמה בסיסית של חיים בכבוד לתושבים הפלסטיניים. ללא המבנים הללו משבר הומניטרי היה בלתי נמנע. טענת המשיבים נראית מגוחכת אף יותר בהתחשב בכך שעברו 12 שנים מאז הוצאת צו הביניים. טבעי שבתקופה זו הקהילות הפלסטיניות גדלו וצרכיהן השתנו בהתאם.

 

התפתחויות אחרונות

ב-17 באפריל 2012 בית המשפט ערך שימוע מקדמי של שתי העתירות העקרוניות (בג"ץ 517/900 ובג"ץ  1199/00, שהוזכרו לעיל) ושל העתירה ההומניטרית הפרטנית של רבים לזכויות אדם (בג"ץ 805/05). המדינה הודיעה לבית המשפט שמשרד הביטחון גיבש עמדה בנוגע לשטח אש 918 ושתשובתה המלאה של המדינה, המבוססת על עמדה זו, תוגש לבית משפט תוך שלושים יום מיום השימוע (עד ה-17 במאי 2012). מעמדת משרד הביטחון תיגזר גם תשובת המדינה לעתירת רבנים לזכויות אדם (בג"ץ 805/05), שתוגש לבית המשפט עד ה-3 ביוני 2012.

ב-22 ביולי 2012, לאחר מספר דחיות, הגישה הפרקליטות לבית המשפט הודעה, המבוססת על עמדה שגיבש שר הביטחון, ולפיה "לא תתאפשר שהיית קבע" ברוב האזור שהוכרז כשטח האש. משמעות העמדה היא פינוי של שמונה או אף תשעה[1] מתוך שנים עשר הכפרים  – כלומר, גירוש של כ-1,000 בני אדם מבתיהם. משרד הביטחון מציע לאפשר לתושבי הכפרים המיועדים לפינוי לעבד את אדמתם ולרעות את צאנם בשבתות וחגי ישראל, ובנוסף, בשתי תקופות במהלך השנה, בנות חודש ימים כל אחת. הכפרים שלא יפונו לשיטת משרד הביטחון הן ח'רבות קטנות השוכנות באזור הצפון-מערבי של שטח האש. למעשה, מדובר רק בשני כפרים מאוכלסים שנמצאים כעת באזור – טובא ומופקרא.

באוגוסט 2012, בעקבות הודעת המדינה, הורה בג"ץ למחוק את העתירות בלי לפסוק לגופו של עניין. השופטים הדגישו, כי כל טענותיהם של הצדדים שמורות להם וכי העותרים יכולים להגיש עתירות חדשות נגד החלטת שר הביטחון. צווי הביניים המאפשרים לתושבים להמשיך להתגורר בבתיהם ולעבד את אדמותיהם נותרו בעינם עד ה-1 בנובמבר 2012 והוארכו לבקשת העותרים עד אמצע ינואר 2013.

בינואר 2013 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה מחודשת (בג"ץ 413/13) בשם 108 מתושבי הכפרים העומדים בפני גירוש. בג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מלהעביר בכפייה את העותרים ואת בני משפחותיהם מבתיהם עד למתן החלטה אחרת.

בדיון, שהתקיים ב-2 בספטמבר 2013, שופטי בג"ץ (נ' גרוניס, ש' מלצר וברק-ארז) המליצו לצדדים להיכנס להליך של גישור. השופטים הציעו למנות כמגשר את השופט בדימוס פרופ' יצחק זמיר. העותרים הודיעו בדיון על הסכמתם להצעה. המדינה ביקשה זמן להתייעצות וכעבור מספר שבועות נתנה אף היא את הסכמתה לגישור. ב-27 באוקטובר 2013 פרסמו השופטים החלטה, לפיה יצחק זמיר ממונה כמגשר. השופטים הקציבו להליך הגישור תקופה של ארבעה חודשים, עם אפשרות להארכה.

הליך הגישור שהתנהל בפני השופט בדימוס פרופ' יצחק זמיר נמשך שנתיים וארבעה חודשים. ביום 1.2.2016 הודיעו הצדדים לבג"ץ כי לא עלה בידיהם להגיע להסכמה ולכן הגיע הליך הגישור לסיומו. בעקבות ההודעה קבע בית המשפט כי צו הביניים שהוצא טרם הגישור עומד בתוקפו, וקבע דיון בעתירה ליום 23.3.2016.

יום לאחר סיומו של הליך הגישור, ביום 2.2.2016, הגיעו כוחות גדולים של הצבא והמנהל אזרחי והרסו 15 מבני מגורים בכפר ג'ינבה ו-9 מבנים בכפר חלאווה. במבנים שנהרסו התגוררו 78 נפשות, בהן 60 ילדים. בעקבות הריסות הבתים הוגשו לבג"ץ שתי עתירות בהולות שנועדו למנוע את המשך ההרס. את הראשונה הגיש עוד באותו היום ארגון סנט איב (בג"ץ 857/16) ואת השנייה הגישה ארגון רבנים לזכויות אדם יומיים לאחר מכן (4.2.2016, בג"ץ 983/16). בשתי העתירות ניתן צו ארעי למניעת מימוש צווי ההריסה הנוספים עד להחלטה אחרת.

בדיון שהתקיים בעתירה ב-23.3.2016 הציגו המשיבים הצעה למתווה אימונים חדש עבור השטח, ובית המשפט הורה לעותרים להגיב לה. ב-10.5.2016 הגישו העותרים את תגובתם, ולפיה ההצעה שהציגה המדינה בדיון גרועה עוד יותר מההצעות שהגישה במהלך הגישור, ושלא התקבלו על ידי העותרים, ומשמעותה היא שהפלסטינים המתגוררים באזור ייאלצו להתפנות מחלק ניכר מהשטח לתקופות ממושכות, לרבות בעונת החקלאות, כדי לאפשר לצה"ל להתאמן. באופן מפתיע, המתווה כולל גם את הכפרים מע'ייר אל עביד ומופקרא, שכבר הוחרגו לפני ארבע שנים מהאזור הפעיל של שטח האש על ידי שר הביטחון.

לעמדת העותרים, הצעת המדינה מוכיחה שוב שהמדינה מתעלמת מהעובדה שישנם אנשים שמתגוררים בשטח ושמתפרנסים ממנו. עוד טוענים העותרים כי העובדה שהמדינה עדיין לא הצליחה להסביר מדוע היא זקוקה דווקא לשטח האש הזה, ושהיא מסרבת לבחון אלטרנטיבות, מעלות את החשש כי לא רק הצורך הצבאי עומד בבסיס ההכרזה על שטח האש במקום, וכי למעשה מטרתה היא לדחוק את הפלסטינים מהשטח. לפיכך חזרו העותרים וביקשו מבית המשפט להוציא צו על תנאי, שבו תתבקש המדינה להסביר מדוע היא מתעקשת לגרש את התושבים מבתיהם ומאדמותיהם.

ב-11.1.2017 התקיים דיון בעתירה. לאחר הדיון הוציאו המשנה לנשיאה רובינשטיין, השופט מלצר והשופט דנציגר צו על תנאי, שבו הורו למדינה להגיש לבית המשפט תשובה לעתירה, שבה יפורטו פתרונות חלופיים לפינוי, ובהם גם תוכנית אימונים מינימלית הנדרשת לצבא. עד היום, לאורך שנות קיומו של ההליך, תוכניות האימונים שהציעה המדינה היו נרחבות מאוד וכללו כוונה לפינוי ממושך של רבים מהעותרים. בית המשפט הבהיר, הן בדיון בעל פה והן בהחלטה, כי הוא חושב שראוי להגיע במקרה זה לפתרון מוסכם, ועל כן הורה למדינה להציג את הצרכים המינימליים שלה לאימונים בשטח. נציג העותרים, עו"ד דן יקיר, הבהיר בדיון שהעותרים אינם מוכנים להתפנות מביתם.

 

עיקרי עמדת המדינה

לפי הודעת הפרקליטות מיולי 2012, חיוניותו של השטח היא בכך שהוא מאפשר שמירה על "הכשירות הנדרשת לכוחות צה"ל". אלא ששימוש בשטח כבוש לצורך כללי מעין זה חורג מגבולות סמכותו של השלטון הצבאי בשטח. על פי הדין הבינלאומי, הכוח הכובש אינו יכול לעשות שימוש בשטח הכבוש כרצונו ואינו רשאי להשתמש בו לצרכים צבאיים כלליים, כגון "שמירה על כשירות הכוחות". המפקד הצבאי מחויב להימנע מפגיעה בזכויות התושבים המקומיים ובמשאביהם, אלא אם הדבר הכרחי לצרכי ביטחון נקודתיים, שנוגעים לפעילות הצבאית בשטח. הודעת המדינה לא תיארה צורך נקודתי שכזה.

צווי הפינוי לתושבי הכפרים הפלסטינים משטח האש מבוססים על טענת המדינה כי הם אינם תושבי קבע באזור ולכן אינם אמורים להימצא ללא היתר בשטח האש, שהינו למעשה שטח צבאי סגור. אולם טענה זו מתעלמת לחלוטין מתיעוד היסטורי ברור, בין היתר בפרסומים של משרד הביטחון, המעיד על התיישבות פלסטינית בת דורות בכפרים המדוברים, בעבר במערות בלבד ועם השנים גם מחוץ להן. עמדת המדינה אינה מתייחסת לעובדה שפינוי התושבים מהאזור משמעו הריסתם של הכפרים ההיסטוריים הללו והותרת משפחות שלמות, על ילדיהן וזקניהן, ללא קורת גג. וכל זאת בסתירה לחובותיה של ישראל כלפי האוכולוסיה הפלסטינית שתחת שליטתה באזור, הן על פי המשפט הבינלאומי הן על פי המשפט הישראלי.

————————-

[1] לפי המפה שהוגשה לבית המשפט על-ידי המדינה, הכפר מראייר אל-עביד נמצא באזור שאינו מיועד לפינוי, אך המדינה לא כללה אותו ברשימת הכפרים שתושביהם יורשו להישאר במקומותיהם.

 

תמונות מחיי הכפרים – לחצו להגדלה

צילום: משכית בנדל וליזה רוזובסקי

צילום: משכית בנדל וליזה רוזובסקי

 

קישורים:

בג"ץ 517/00 ובג"ץ 413/13 – כתבי בית דין והודעות לעיתונות

עמירה הס, אובדן דרך: תושבי שישה כפרים בגדה לא מבינים למה צה"ל חסם להם את הגישה הביתה, הארץ, 5.1.2018

עמירה הס, המדינה הרסה 26 מבנים בדרום הר חברון, יממה לאחר שהליך גישור נכשל, הארץ, 3.2.2016

צה"ל מודה: אימונים בשטחי אש בגדה משמשים לסילוק אוכלוסייה פלסטינית, הארץ, 21.5.2014

הזמן היקר של צה"ל, הארץ (מאמר המערכת), 2.8.2013

עמירה הס, המדינה: יש לפנות 1,300 תושבי שמונה כפרים – כדי לחסוך זמן נסיעה לחיילים, הארץ, 1.8.2013

שופטת העליון נזפה בפרקליטות: מתמהמת בעתירה נגד גירוש פלסטינים, הארץ, 8.7.2013

עמירה הס, למרות איסור בג"ץ: צה"ל מתאמן ליד כפרים פלסטינים, 28.1.2013

ניר יהב, "עד המוות": שוכני המערות ליד חברון נאחזים בקרקע, וואלה, 16.1.2013

עמירה הס, גירוש פלסטינים לטובת שטח אש – עילה לפנות להאג, הארץ, 16.1.2013

עמירה הס, ברק הורה להרוס 8 כפרים לצורך שטח אימונים לצה"ל, הארץ, 23.7.2012

עמירה הס, איך כמעט לא שמעתם על העוול בשטחים, הארץ, 20.5.2012

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות לדיור,זכויות האדם בשטחים הכבושים

סגור לתגובות.